דורות. לא הוכח נזק ישיר לתובעים | צילום ארכיון: דוד (דדה) עינב

לאחרונה הורה בית המשפט העליון על סדר הגשת הטיעונים בערעור שהגישו 161 חברי קיבוץ דורות על החלטת בית משפט המחוזי מרכז־לוד שדחה על הסף את תביעתם בסך 3.34 מיליון שקלים שהגישו כנגד ארבעה נושאי משרה בשני תאגידים של הקיבוץ וכנגד "ביטוח חקלאי", שביטחה את נושאי המשרה הללו בביטוח אחריות נושאי משרה ודירקטורים.


קיבוץ דורות הוא הבעלים של האגודה השיתופית בשם "דורות אחזקות", שמחזיקה באגודה־בת בשם "מוצרי שום ותיבול", שייצאה את מוצריה לארצות הברית באמצעות חברה בבעלותה בשם "דורות פוד". זו שיווקה את מוצריה בארצות הברית באמצעות חברה זרה בשם "אפפא סי־פוד".


באמצעות עו"ד ד"ר קובי קפלנסקי, טענו החברים התובעים שהנתבעים - ארבעה מנהלים בכירים במוצרי שום ותיבול ובדורות פוד - התרשלו במילוי תפקידם. בעקבות התנהלותם, טענו התובעים, גדלו במידה ניכרת חובותיה של אפפא לדורות פוד לסך של 1,037,537 דולר ב־2014 (מ־300 אלף דולר ב־2013), כאשר נושאי המשרה לא דאגו לעצירת האספקה במועד, לקבלת ביטחונות ולביטוח הולם לסיכוני סחר חוץ.
חברת אפפא נקלעה להליכי פשיטת רגל, ולא פרעה את חובה לדורות פוד. כדי להציל את המפעל מהקשיים שהוא נקלע אליהם בעקבות החוב, החליטו חברי הקיבוץ לתת למוצרי שום ותיבול הלוואת בעלים בסך שלושה מיליון שקלים. הם הזרימו את הכספים מחשבון שנועד להבטיח את הביטחון הסוציאלי הפרטני של חברי הקיבוץ.


התובעים הסבירו שמדובר בנזק שנגרם להם כנושים, בגין הלוואות הבעלים שניתנו על ידם מתוך מקורותיהם האישיים. אילולא החוב שנגרם לטענתם בשל רשלנות הנתבעים, הם אמרו, היו מצטברים בקופתה של מוצרי שום ותיבול רווחים לחלוקה (שמהם הם היו נהנים), והם ניזוקו גם בשל אובדן הרווחים.


נושאי המשרה, באמצעות עורכי הדין אסף בנמלך ונעמה הורן (טולצ'ינסקי, שטרן, מרציאנו, כהן, לויצקי ושות'), וביטוח חקלאי, באמצעות עורכי הדין משה עבאדי ועדי מרגלית (לויתן, שרון ושות'), ביקשו לסלק ולדחות את התביעה על הסף (עוד קודם לבירור הטענות לגופן). לטענתם, אין לתובעים - חברי הקיבוץ ובעלי מניות באגודת הקיבוץ - עילת תביעה ישירה כלפי נושאי המשרה, כלומר כלפי מנהלים בתאגידים שהקיבוץ הוא הבעלים שלהם, בשרשור.


לדבריהם, ככל שקיימת עילת תביעה בגין נזק שנגרם, הרי זו קיימת למוצרי שום ותיבול, ולא לתובעים. כאשר נתבע מבקש לסלק על הסף תביעה מהטעם שאין כנגדו "עילת תביעה", לא מתקיים בירור עובדתי של הטענות, אלא הבחינה היא משפטית בלבד בשאלה אם יש לתובע עילה לתבוע את הנתבעים (בהנחה שיצליח להוכיח את כל העובדות שהוא טוען בתביעה).


השופטת ד''ר איריס רבינוביץ'־ברון קיבלה את טענות הנתבעים. "ככלל", אמרה השופטת, "לבעל מניות אין זכות להגיש תביעה אישית בגין נזק שנגרם לתאגיד שהוא בעל מניות בו, בין ישירות ובין בשרשור. התנהלות רשלנית של נושאי משרה בחברה, תוך כדי הפרה של חובת הזהירות שבה הם חבים, מהווה עילת תביעה של החברה, והיא זו שזכאית לפיצויים עבור הנזק שנגרם לה". במילים אחרות, לחברה (ולא לבעלי מניותיה) יש עילת תביעה כנגד נושאי המשרה.


גם אם נגרם לכל בעלי המניות נזק עקב ירידת ערך החברה ושווי מניותיה, הדגימה השופטת, אין להם עילת תביעה אישית, שכן ירידה זו משקפת את הנזק שנגרם לחברה, ונזקם של בעלי המניות הוא נזק משני.


בעל מניות יכול לבקש מבית המשפט רשות להגיש "תביעה נגזרת" (כדי לתבוע מצדדים שלישיים בשם החברה ועבורה את הנזק שנגרם לה, במקרה שבו החברה אינה עושה זאת בעצמה), ואז הפיצוי יתקבל לקופת החברה. אלא שכאן לא הוגשה בקשה לתביעה נגזרת, אלא תביעה לנזק האישי שנגרם לבעלי המניות.


"התביעה", תיארה השופטת, "הוגשה בגין הסכומים שניתנו כהלוואה לשום ותיבול. לא עלתה טענה שהחברה לא תוכל להשיב את כספי ההלוואה, או שהגיע המועד לכך, וגם לא הוכח שבשל כך נגרם לתובעים נזק ישיר. הטענה שהתובעים ניזוקו בשל אי־חלוקת דיבידנדים היא טענה לנזק משני (הנובע מהנזק שנגרם לשום ותיבול), נזק שאינו מקים לתובעים עילת תביעה אישית.


סוף דבר, השופטת סילקה את התביעה על הסף וחייבה את התובעים בהוצאות המשפט של התובעים בסך 17,500 שקלים. ערעורם של התובעים על החלטה זו יישמע בספטמבר השנה.