מעשה בקיבוץ כרמים שהתקשר ב־2007 בהסכם עם יקב אחד, והתחייב לספק לו את גידולי הענבים שלו במשך 21 שנים. היקב התחייב לשלם לקיבוץ עשרה אחוזים מעל מחירון אגודת הכורמים הקואופרטיבית כרמל מזרחי, וכן מענק לרכישת הענבים בסך 200 אלף דולר. אלא מאי, בהיות הקיבוץ חבר באגודת כרמל מזרחי, הוא היה מחויב לספק את גידולי הענבים שלו לכרמל מזרחי לתקופה שאינה מוגבלת בזמן.

מכאן שההתקשרות בין הקיבוץ לבין היקב היתה בגדר הפרת חוזה בין הקיבוץ לבין כרמל מזרחי, אך הצדדים נטלו על עצמם סיכון זה. כרמל מזרחי פנה בזמנו לבית המשפט וביקש למנוע את ההתקשרות בין הקיבוץ ליקב, מהלך שהחזיר את הקיבוץ להמשיך ולספק ענבים לכרמל מזרחי. בשנת 2010 "השתחרר" הקיבוץ מהתחייבויותיו לכרמל מזרחי, לאחר שנפדו מניותיו באגודה, אך לא לפני שהתחייב להמשיך לספק לה בציר ענבים עוד לחמש שנים.

ואשר ליקב, זה התקשר ב־2010 עם כורם אחר שהתחייב לספק לו בציר ענבים למשך 25 שנים. מסובך? בכלל לא, אלא שהיקב לא ויתר, וב־2011 הגיש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע תביעה בסך חמישה מיליון שקלים כנגד הקיבוץ, טען לנזקים שנגרמו לו עד להתקשרותו עם הכורם האחר, וביקש פיצויי הסתמכות, פיצויים הנפסקים למי שנפגע מההפרה ומטרתם לתקן את הנזק בפועל ולהחזיר לנפגע הוצאות שהוציא למשל בהסתמך על כך שיהיה הסכם מחייב, כמו השקעות לקליטת הבציר. כן דרש היקב פיצויי קיום, פיצויים שנועדו להביא את הנפגע מההפרה למצב שבו היה לו קוים ההסכם, ולפצות אותו למשל בסכום הרווח שהיה מפיק.

כרמים. הכורם החלופי סיפק ליקב ענבים במקום הקיבוץ (צילום ארכיון: עמוס בן גרשום, לע"מ)

בית המשפט המחוזי מצא שהקיבוץ נהג בחוסר תום לב כלפי היקב בכך שלא גילה לו על אודות צו המניעה שביקשה כרמל מזרחי כנגד הקיבוץ, וזרה חול בעיני היקב באשר ליכולתו לספק לו ענבים. בכך הפר הקיבוץ את התחייבותו לספק ענבי בציר מהשנים 2009 ו־2010. הוא פסק לזכות היקב בעד פיצויי קיום והסתמכות גם יחד כ־1.3 מיליון שקלים.

באמצעות עורכי הדין דוד ויינשטיין וניר מנחם (ליפא מאיר ושות') ערער הקיבוץ לבית המשפט העליון. היקב יוצג בידי עורכי הדין עתי צמחוני וצחי שכנר.

"שור וחמור לא יחרשו יחדיו, ופיצויי הסתמכות ופיצויי קיום לא ייפסקו בחדא מחתה" (מארמית: בקשירה אחת). כך פתח השופט יצחק עמית מבית המשפט העליון את פסיקתו בערעור. "פיצויי ההסתמכות נפסקו לזכות היקב לאור טענתו כי נערך לקלוט את הענבים של הקיבוץ לתקופה של 21 שנים", הסביר השופט, "ופיצויי הקיום משקפים את הרווח שהיה אמור לצמוח ליקב בגין אותה השקעה.

"לא ניתן לפסוק את שני סוגי הפיצוי יחדיו", פסק השופט והדגים, "מי שהשקיע בשיפוץ נכס כדי להשכירו, אינו יכול לתבוע את סכום השיפוץ וגם את הרווח שהיה נצמח לו אילולא הפר השוכר את התחייבותו לשלם דמי שכירות, שכן המשכיר־הנפגע היה בכל מקרה משקיע את דמי השיפוץ כנגד דמי השכירות שהיה אמור לקבל מהשוכר־המפר.

"כך גם היקב. אילולא הפר הקיבוץ את התחייבותו לספק ענבים, היה היקב בכל מקרה נדרש להשקיע בציוד ובמיכלים כדי לקלוט את הענבים. לא זו בלבד שאין לפסוק את שני ראשי הנזק - הסתמכות וקיום - ביחד, אלא רק אחד מהם, אלא שאף לא היה מקום, במקרה זה, לפסוק אותם בכלל".

השופט הסביר כי מאחר שהיקב התקשר עם כורם אחר שהתחייב לספק לו ענבים למשך 25 שנים, הרי שהשקעת היקב לקליטת ענבי הקיבוץ לא ירדה לטמיון, ואין לפסוק כלל פיצויי הסתמכות. זאת ועוד, מאחר שהכורם החלופי סיפק ליקב ענבים בכמות גדולה יותר מהכמות שעליה התחייב הקיבוץ, הרי שלכאורה לא נגרם ליקב נזק, והוא אף יצא נשכר מההתקשרות עם הכורם החלופי, מה גם שנחסך ממנו תשלום המענק של 200 אלף דולר.

עם זאת מצא השופט לנכון לפסוק ליקב אובדן רווח בסך 315 אלף שקלים על שנה אחת (שבה הקיבוץ הפר התחייבותו לספק ענבים ליקב), וכן פסק לזכותו עוד 50 אלף שקלים החזר הוצאות שהיו ליקב (בעד שתילים שרכש היקב עבור הכרם החדש שניטע בקיבוץ).

"ויקו לעשות ענבים ויעש באושים", סיכם השופט, והפחית כאמור את הפיצוי שנפסק לחובת הקיבוץ לסך 365 אלף שקלים בלבד. כמו כן הקטין השופט את שכר הטרחה שנפסק לחובת הקיבוץ לסך 15 אלף שקלים. שתי שופטות ההרכב האחרות - ענת ברון ויעל וילנר - הצטרפו לפסיקה בהסכמה.