האם הטענה לשימוש רציף שנעשה לאורך שנים בדרך העוברת בתוך קיבוץ כפר החורש – מקנה לטוענים זכות למנוע מהקיבוץ לחסום את המעבר בה?

שאלה זו מצויה במוקד של תביעה שהגישו, בחודש אפריל השנה, התובעות – "מעון נצרת" ו"סמא תיירות" – כנגד כפר החורש. בתביעה טענו החברות כי במשך יותר משלושים שנה שימשה דרך העוברת בקיבוץ כנתיב גישה יחיד לחלקה שבבעלותן, אשר עליה הן מנהלות את עסקיהן: הוסטל לחוסים, בית הבראה, כפר נופש, ספא, משרדי רדיו אזורי, ובעתיד גם מסעדה ואולם אירועים. הן תבעו שבית המשפט המחוזי בנצרת יכיר בזכותן זו כ"זיקת הנאה".

מאבק על הגישה. הדרך נחסמה עוד קודם להגשת התביעה (צילום המחשה: שאטרסטוק)

במאמר מוסגר נדגים: אם למשל ניתנה לחלקה הראשונה, או לבעלים שלה, זכות מעבר בחלקה הסמוכה – המשמעות היא שיש לה בחלקה הסמוכה זכות קניינית, הקרויה זיקת הנאה, והבעלים של החלקה הסמוכה אינו יכול למנוע את המעבר בתוך חלקתו בדרך לחלקה הראשונה. זכות זו יכולה להיות מכוח הסכם, אך גם מכוח שימוש רציף שנעשה בדרך לאורך שלושים שנה לפחות, ללא התנגדות בעל המקרקעין.

באמצעות עו"ד יהושע גבעון טענו התובעות שלאחר שהגישו את התביעה חסם הקיבוץ את דרך הגישה הזו, ומשכך הן מבקשות מבית המשפט, עוד לפני בירור תביעתן לגופה, להוציא צו מניעה כדי לְשַׁמֵּר את אפשרות הגישה שהייתה פתוחה להן, ולמנוע מהקיבוץ לשנות את המצב הקיים.

הקיבוץ, באמצעות עו"ד בנימין לבנטל, אמר שלא הייתה לתובעות גישה או "זכות מעבר" בדרך הזו. לדבריו, מדובר בשביל פנימי של הקיבוץ לצורך גישה אל מבני משק, מחסנים ולולים שלו, הממוקמים בסמוך לגבול החלקות של הצדדים. שביל זה, לטענתו, לא היה "דרך סטטוטורית", "ציר גישה" או "דרך ציבורית" אל חלקת התובעות. ישנה דרך מוסדרת אחרת אל חלקות התובעות, אמר הקיבוץ, אך הן "לא אוהבות" אותה כי היא "לא נוחה בשל פקקים או בשל היותה ארוכה יותר".

בירור התביעה לגופה יתקיים במועד אחר. בשלב זה בוחן בית המשפט שאלות הנוגעות לזכות לכאורה שיש לתובעות אם השתהו בבקשתן ולנזק שיכול להיגרם להן אם לא יינתן הצו, לעומת הנזק שייגרם לקיבוץ אם יינתן צו כנגדו.

השופט, יונתן אברהם, מצא שדרך הגישה נחסמה עוד קודם להגשת התביעה, ומכאן הסיק שהבקשה הוגשה בשיהוי ושאין דחיפות בסעד זמני. עוד ציין השופט שנמצאו סתירות בטענה בדבר "השימוש הרצוף" ארוך השנים בדרך, וכן שהעובדות הוצגו "בסילוף חסר תום לב", שכן קיימת דרך נוספת אל חלקת התובעות, שאומנם מאריכה את זמן הנסיעה – אך מנגד, יגרום השימוש בדרך העוברת בתוך הקיבוץ "לכניסת תנועה מרובה ולפגיעה באיכות החיים ובאופיו של הקיבוץ".

כדי לזכות בתביעה של "זיקת הנאה" מכוח שימוש במשך שנים, הסביר השופט, צריך גם להוכיח שהבעלים של הקרקע היה מודע לשימוש שנעשה בתוך הקרקע שלו ושהדבר היה מנוגד לרצונו ולזכות הבעלות המלאה שלו בקרקע. ואכן, הקיבוץ הודיע לא אחת כי לא יאפשר שימוש בדרך זו, אך הבעלים של הקרקע הוא "קרן קיימת לישראל", שלגביה לא טענו התובעות דבר ויש בכך כדי לפגוע בסיכויי תביעתן.

סוף דבר: השופט לא הוציא צו מניעה וחייב את התובעות לשלם לקיבוץ 3,000 שקלים, הוצאות המשפט.