ויכוח על פרוצדורה משפטית באשר לבירור תביעה לפינוי מושכר שהגיש קיבוץ דפנה כנגד חבר הקיבוץ המפעיל עסק תיירות במקרקעי הקיבוץ, חשף סיפור בדבר הליכים משפטיים הדדיים המתנהלים בין הקיבוץ לבין החבר, החל משנת 2010, בבית משפט השלום ובמחוזי.

השופטת מיכל ברלינר־לוי מבית משפט השלום בצפת, שדנה בהליך הנוכחי, מתארת כי עוד בשנת 2012 הורה בית משפט השלום לחבר לפנות את עסק התיירות שלו ממקרקעי הקיבוץ עד ינואר 2014, אך גם הורה לקיבוץ לפצות את החבר בעד השקעותיו במקרקעין בסך 600 אלף שקלים, בניכוי דמי שימוש שבהם חויב החבר בסך 156 אלף שקלים.

דפנה. ויכוח שנמשך כבר שבע שנים. צילום ארכיון: שירלי זינגר

בתום מערכת ערעורים הדדית לבית המשפט המחוזי בנצרת על פסיקה זו, הסכימו הצדדים שהחבר ימשיך להחזיק במקרקעין למשך חמש שנים נוספות, החל מ־1 בינואר 2014, ובתמורה ישלם דמי שימוש שנתיים בסך 100 אלף שקלים.
תקופת רשות השימוש של חמש השנים הסתיימה ב־1 בינואר השנה, אך לטענת הקיבוץ הודיע החבר שאין בכוונתו להשיב את הקרקע לקיבוץ.

משכך הגיש הקיבוץ, באמצעות עורכת הדין ניצן טבנקין (קופרשמיט את גולדשטיין) תביעה לפינוי העסק של החבר ממקרקעין הקיבוץ. תביעת הפינוי הוגשה במתכונת משפטית הקרויה "סדר דין מקוצר" (שמהותה בירור מהיר של התיק). מנגד טען החבר, באמצעות עו"ד נועה צימרבליט־בוסתן, כי יש לברר את התביעה בסדר דין רגיל (שבמהותו הוא ארוך יותר), "לאור שאלות וטענות מורכבות וכבדות משקל הנוגעות ליחסי הצדדים והפרשנות העולה מהם".

החבר סיפר כי בעת הדיון בבית המשפט המחוזי הסכימו הצדדים, וכך גם נרשם בפרוטוקול, שבמקרה של מחלוקות הם ינסו "לפעול כדי לפתור אותן ברוח טובה, רוח חברית ורוח הקיבוץ". לדבריו, הקיבוץ לא קיים את ההסכמות, מנע ממנו אפשרות לקבל רישיון עסק, וסיכל את פיתוח העסק ושדרוגו. שווי העסק, להערכת החבר, הוא כ־4.5 מיליון שקלים. "דרישת הפינוי", טען החבר, "נוגדת את תקנון הקיבוץ, את העקרונות ואת מטרות היסוד שבבסיסו, ואת זכותו השוויונית לקבל את צרכיו, וכמוה כהפרת חוזה מצד הקיבוץ".

החבר הוסיף שעל סמך זכותו להמשיך ולהפעיל את העסק, הוא נטל התחייבויות בהיקף אדיר, ותביעת הפינוי באה כדי לאפשר לקיבוץ לגזול את עסקו. בין לבין, לאחר שהוגשה תביעת הפינוי, הגיש החבר תביעה לבית המשפט המחוזי, ובה עתר להורות לקיבוץ להסדיר את המשך החזקתו במקרקעין או לפסוק לטובתו פיצוי בסך 2.6 מיליון שקלים כתנאי לפינוי.

הקיבוץ אמר שתקופת רשות השימוש היתה מוגבלת בזמן לחמש שנים בלבד, ובמהלכה גם נוצר לחבר חוב בשל דמי שימוש שלא שולמו. עוד סיפר הקיבוץ כי תביעת החבר בבית המשפט המחוזי נמחקה, והוסיף שגם אילו רצה לאפשר לחבר להוסיף ולהפעיל את העסק, לא ניתן לעשות כן, היות שהשימוש חורג מהשימושים המותרים במקרקעין, שאינם כוללים לינה וקמפינג".

השופטת הסבירה כי בית המשפט מוסמך להעביר תביעה מהליך מהיר של פינוי מושכר להליך בסדר דין רגיל אם התביעה אינה מתאימה להתברר במסלול המהיר, וזאת על בסיס בחינה של מורכבות העובדות, הראיות והשאלות שבדין, מספר בעלי הדין, היקף העדויות או חוות הדעת שיידרשו, השפעת התביעה על הציבור וחשיבות הכרעה מהירה בנסיבות העניין.

"הודעת הצדדים על יישוב מחלוקות לפי רוח הקיבוץ", אמרה השופטת, "אינה מבססת כשלעצמה זכות מוכרת בדין להמשך החזקת המקרקעין מעבר ליום 1 בינואר 2019. אין בדברי החבר - שלפיהם זהו מפעל חייו, אותו הקים בהשקעות כספיות ניכרות ועל סמך אורחות החיים בקיבוץ או על תקנון הקיבוץ - הצדקה להעברת הדיון למסלול רגיל. גם הטענה כי לחבר מעמד של בעל רישיון במקרקעין שאינו ניתן לביטול אינה נקייה מספקות". השופטת מנתה שורה של נימוקים בדבר הצורך בהכרעה מהירה, ובהם מסכת ההליכים הארוכה בין הצדדים, וכניסת הקיבוץ למתווה הסדרה של שימושים לא מוסדרים, שבמסגרתו הפקיד הקיבוץ ערבות בנקאית בסכום גבוה, החושף את הקיבוץ לסיכון של חילוט הערבות ככל שהחבר יוסיף להפעיל את עסקו.
סוף דבר, השופטת דחתה את בקשת החבר להעביר את הדיון בתביעה למסלול רגיל, והדיון יימשך עוד החודש בבית המשפט.