שקנאים. המדגים נפגעו קשות | צילום ארכיון: עמוס בן־גרשום, לע"מ

175 אלף שקלים הוצאות משפט ישלמו "דג און" (מעגן מיכאל) וקיבוץ גן שמואל לרשות הטבע והגנים. כך פסקה השופטת תמר שרון־נתנאל כשדחתה את תביעת הפיצויים בסך חמישה מיליון שקלים שדרשו הקיבוצים התובעים מרשות הטבע והגנים (רט"ג) בגין נזקי טריפת דגים, שגרמו לבריכות הדגים של התובעים שקנאים בעונת הנדידה בשנת 2009, עת חנו בישראל חניית ביניים בדרכם דרומה.


התובעים, המפעילים בריכות לגידול דגי מאכל ודגי נוי, סיפרו שבכל שנה בעונת הנדידה, הנמשכת מספר שבועות (מסוף אוגוסט ועד תחילת ספטמבר), השקנאים עורכים כאן "סעודת ביניים", שבה הם ניזונים גם מדגים המצויים בבריכות הדגים בצפון הארץ ובמרכזה, ובכללם מדגי התובעים.


בשנת 2009 היה מספרם של השקנאים חריג במיוחד (6,000 פרטים), והם שהו כאן זמן ארוך מהרגיל (כחודש וחצי).


זה שנים נאבקים בעלי המדגים בשקנאים בניסיון למנוע את טריפת הדגים. במסגרת הניסיונות להרחיק את השקנאים מבריכות הדגים, הציעה רט"ג פתרון של ממשק האכלה באמצעות בריכות סמוכות למדגים, שאותן מאכלסים בדגים שאינם ראויים למאכל או לשיווק, כדי שהשקנאים ישביעו רעבונם בתחנות ההאכלה וכך יפסחו על המדגים או יזיקו להם פחות.


הצעה זו היתה שנויה במחלוקת בין המומחים בתחום. בעוד שרט"ג צידדה בה, סברו התובעים, ועימם ארגון מגדלי דגים, שתחנות האכלה לא זו בלבד שאינן מביאות תועלת, אלא שהן אף גורמות נזק, שכן הן מקרבות את השקנאים אל המדגים, והשקנאים הרעבים מגיעים אל המדגים הסמוכים, משלימים בהם את ארוחתם ואף נשארים תקופה ארוכה יותר.


באמצעות עו"ד אלירן סטריכמן טענו התובעים כי בשנת 2009 התרשלה רט"ג באופן הפעלת תחנות ההאכלה, לא סייעה להם בגירוש השקנאים מהמדגים, ואף שללה מהם היתר לירות תחמושת חיה לעבר השקנאים.


מנגד טענה רט"ג, באמצעות עו"ד אילן אמודאי, שהתובעים עצמם התנגדו לתחנות ההאכלה וסירבו באותה עת למכור לה דגים להאכלת השקנאים. לפי הדין ואמנוֹת בין־לאומיות, הוסיפה רט"ג, השקנאים הם ערך טבע מוגן, כך שאינה רשאית לנקוט אמצעים העלולים לפגוע בהם.


השאלה המשפטית, הגדירה השופטת, היא אם רט"ג, כרשות סטטוטורית, התרשלה כלפי התובעים, כבעלי מדגים, להגן על פרנסתם, בכך שלא מנעה את נזקי טריפת הדגים מבריכות התובעים.


כדי לקבוע שרט"ג התרשלה, יש להוכיח תחילה שמוטלת עליה חובת זהירות כלפי התובעים ושהיא הפרה אותה. חובה זו נבחנת בשני שלבים: הראשון בודק אם קיימת חובת זהירות מושגית (האחריות הנזיקית בהיבט העקרוני); והשני בוחן אם קיימת חובת זהירות קונקרטית כלפי הניזוק הפרטני.


השופטת מצאה שעל רט"ג חלה חובת זהירות מושגית (כלפי בעלי המדגים) בהיקף מוגבל, הכולל את יישום ממשק ההאכלה, אך אינו כולל הפעלת אמצעים להברחת השקנאים (מטוסים קלים, רכבי שטח, פעולות שימנעו מעבר שקנאים אל מדגי התובעים וכיוצא בזה). עם זאת, בנסיבות המסוימות שהתקיימו, לא חלה על רט"ג חובת זהירות קונקרטית כלפי התובעים, וזאת לנוכח התנגדותם ליישום הממשק ולאכלוס תחנות ההאכלה. "גם לוּ היתה עליה חובה כזו", הוסיפה השופטת, "הרי שבנסיבות שתוארו, היא לא הפרה אותה ולא התרשלה".


בכל שנה נגרמים לתובעים נזקי טריפה שרט"ג אינה אחראית להם, וכך גם אין היא אחראית לנזק העודף שאירע בשנה המסוימת, שבה הגיע לארץ מספר רב במיוחד של שקנאים, שלכל הדעות לא היה צפוי.


התובעים, מצאה השופטת, גם נמנעו מלהתקין אמצעי הגנה, כגון כבלים מעל המדגים (פעולה שבה הם החלו בשנת 2010), דבר שהיה מפחית במידה ניכרת את נזקי הטריפה.


סוף דבר, השופטת פסקה שרט"ג אינה אחראית לנזקי הקיבוצים התובעים.