"משחתם קיבוץ על חוזה חכירה המסדיר את זכויותיו עם הרשות באשר לאדמותיו, וחוזה זה קובע שהוא בא במקום כל הסכם קודם, התוצאה היא שאין עוד חשיבות משפטית לחוזי החכירה שנחתמו בעבר - לא החוזה הראשון שמכוחו הועמדה הקרקע לקיבוץ, ולא אלה שבאו אחריו". כך פסק בית המשפט העליון כשלא קיבל את ערעורם של הקיבוצים בית אלפא וחפציבה (שניהם נוסדו בשנת 1922), שטענו לזכויות קנייניות משודרגות ("זכויות יתר") מסוג "בעלות", או זכות "חכירה בתנאים הקרובים לבעלות" בשטחי המשבצת שלהם.

בית אלפא. ההערכה לתרומת הקיבוצים אינה צריכה לקבל ביטוי כספי | צילום ארכיון: זוהר אליוט

משמעות הפסיקה התקדימית היא שעם חתימת החוזה "האחרון התקף", ויתר הקיבוץ הלכה למעשה על כל טענה קודמת ככל שהיתה לו, שלפיה הוא זכאי לזכויות קנייניות מיטיבות ומשופרות, "החורגות מגדר אלה הניתנות למכלול החוכרים החקלאיים".

על הדיון בבית המשפט העליון, ועל שנאמר בפרוטוקול הדיון - שבסופו חזרו הקיבוצים מערעורם, לאחר שהרכב השופטים הודיע כי בכוונתו לדחות את הערעור - כבר נכתבו הרבה מילים. השופט עופר גרוסקופף כתב את פסק הדין, שניתן בימים אלו, והוא תיאר כי מקורה של טענת הקיבוצים לזכויות יתר היא בשניים: האחד, בחריג (משפטי) שנקבע בבג"ץ "שיח חדש" (הידוע גם בשם "בג"ץ הקשת המזרחית"); והשני, בטיעון עובדתי־היסטורי, שלפיו שטחי המשבצת נרכשו אומנם בידי קק"ל, אך הרכישה מומנה בחלקה באמצעות תרומות כספיות של הקהילות שמהן יצאו מקימי הקיבוצים המערערים, ולכן יש לראותן כהשתתפות של הקיבוצים המתיישבים במימון רכישת הקרקע.

טענת הקיבוצים היתה אפוא שמשעה שהם השתתפו בתשלום התמורה ששולמה עבור רכישת הקרקע שעליה הם יושבים, אין להתייחס אליהם כאל "חוכרים רגילים" בכל הנוגע לזכויותיהם במקרקעין. משכך, הם ביקשו מבית המשפט המחוזי לקבוע כי יש להם "זכות בעלות" על קרקעות "שטחי המחנה" ו"אדמות היסטוריות", או זכות חכירה לדורות, מתחדשת ומהוונת, בדומה למגזר העירוני; עוד הם ביקשו לכלול בחוזה החכירה המהוון שורה של תנאים, בכללם חידוש תקופת חכירה מדי 49 שנים ללא שינוי תנאים, זכות העברה או הורשה לפי שיקול דעתם, פטור מוחלט מדמי הסכמה ומדמי היתר, זכות לביצוע פעולות תכנוניות בקרקע ללא כל תשלום וקבלת מלוא ההשבחה אם ישונה ייעוד המקרקעין.

בית המשפט המחוזי בנצרת דחה את הטענות ואת התביעות הללו, לאחר שקבע שהקיבוצים אינם רשאים, לאחר יותר מתשעים שנה, לטעון לזכויות יתר (חריגות), מאחר שטענות אלה התיישנו זה מכבר, והסכמי החכירה שנחתמו בין הקיבוצים לבין קק"ל לאורך השנים, אשר הביאו לשיפור מעת לעת בזכויותיהם, לא העניקו להם את זכויות היתר שהם דורשים כיום. כן נקבע שלא הוּכחה השתתפות המתיישבים במימון רכישת הקרקע.

באמצעות עורכי הדין צורי לביא, דוד בסון ויהושע יצחקי, ערערו הקיבוצים על פסק הדין. עו"ד רות גורדין, שייצגה בערעור את רשות מקרקעי ישראל ואת קק"ל, ציינה כי בסוגיות אלו התקיימו הליכים בבתי המשפט המחוזיים (בחמישה מהם ניתן פסק דין, ארבעה הליכים נמחקו ו־16 הליכים עדיין תלויים ועומדים). מסיבה זו החליט בית המשפט העליון לפסוק הלכה באשר לדרך יישום החריג, הגם שהקיבוצים מחקו למעשה את ערעורם.

"הכלל שנקבע בבג"ץ שיח חדש", אמר השופט גרוסקופף, "הוא שזכויות החוכרים החקלאיים מול בעלי הקרקע (המדינה, רשות הפיתוח וקק"ל), נקבעות לפי מערכת חוזי החכירה הסטנדרטיים של רשות מקרקעי ישראל המתייחסים למגזר החקלאי, החלטות מועצת מקרקעי ישראל ונוהלי רשות מקרקעי ישראל, כפי שהם משתנים מעת לעת".

"החריג" לכלל (שנקבע בפסקה 34 לבג"ץ "שיח חדש") נוגע לאותם חוכרים הזכאים לזכויות משפטיות העולות על אלה שהוענקו בחוזי החכירה האחידים משיקולים עובדתיים המיוחדים רק להם. "אך אין בחריג", הדגיש השופט, "כדי ליצור יש מאין זכויות חדשות או להחיות זכויות שהתיישנו, אלא לדון באותם מצבים יוצאי דופן שבהם עומדות לחוכר החקלאי זכויות משפטיות ייחודיות המצדיקות להחריג את היחס המשפטי אליו מזה הניתן לכלל המגזר החקלאי".

ואלה הם הכללים למימוש "החריג":

א. על החוכר החקלאי להוכיח כי עומדות לו מכוח הדין זכויות החורגות מתנאי החכירה הסטנדרטיים. הטענה לקיומן של זכויות אלה אינה יכולה להתבסס על טיעונים גנריים, המשותפים לכלל המגזר החקלאי, אלא על נסיבות ייחודיות המתייחסות לאותו חקלאי.

ב. אלה זכויות משפטיות שהמשפט מכיר בתוקפן, להבדיל מטענות היסטוריות או מוסריות, שאין להן נפקות משפטית. לדברי השופט, לטיעונים היסטוריים או מוסריים עשויה להיות משמעות בעיני המשפט, אך לא תמיד יש להם חשיבות משפטית. כך למשל לא ניתן לטעון לזכויות יתר כשמדובר בתנאי עבר שבוטלו והוחלפו במסגרת הסכמי משבצת או חוזי חכירה עדכניים.

ג. לטענות בדבר השקעה כזו או אחרת ברכישת הקרקע עשויה להיות חשיבות רק אם הצדדים לא שקללו טענות אלו במערכת ההסכמים ביניהם. אין מקום להכיר בטענה לזכויות יתר כאשר היא מנוגדת לחוזה החכירה עם החוכר החקלאי, או כשתביעתו של החוכר התיישנה או חסומה מחמת השתק.

ד. רק במקרים חריגים ויוצאי דופן יוכר קיומם של חוכרים חקלאיים בעלי זכויות יתר, וזאת כדי לאפשר קיומה של מדיניות קרקעות אחידה ושוויונית במקרקעי ישראל ביחס למכלול המגזר החקלאי. 

בשולי הפסק, ואולי כדי להקהות את טעמה המר של הפסיקה, הוסיף השופט שאין ב דבריו כדי לגרוע מתרומתם ההיסטורית של הקיבוצים והמושבים לנס ההיסטורי של הקמת מדינת ישראל, או להטיל ספק בחשיבותה של עשיית מייסדי הקיבוצים והמושבים, אשר במו ידיהם, ומתוך התמדה והקרבה בלתי נדלים, הקימו את המושבים ואת הקיבוצים המפארים את ארצנו.

"עם זאת", הוסיף השופט, "העיקרון העומד ביסוד פסיקתנו הוא שההכרה בחשיבותה ובצרכיה של ההתיישבות העובדת צריכה למצוא את ביטויה באופן אחיד ושוויוני במסגרת החלטות המדיניות של מועצת מקרקעי ישראל. תביעה שבה מבקש חוכר כי יוענקו לו זכויות יתר שאינן מוענקות לכלל המגזר החקלאי, עומדת בניגוד לעקרון יסוד זה. משום כך ראוי להיזהר בהן, ולקבל מי מהן במשורה, ורק באותם מקרים יוצאי דופן שבהם קיימת הצדקה משפטית - לסטות מהשורה".

השופט מני מזוז הצטרף בהסכמה לדברי השופט גרוסקופף. השופטת דפנה ברק־ארז הוסיפה כי ההערכה לתרומת הקיבוצים והמתיישבים במישור הערכי והציבורי, אינה יכולה ואינה צריכה לקבל ביטוי כספי מעבר לזכויות שהוקנו להם במישור המשפטי.

סוף דבר, הערעור בוטל, הפסק חידד את ההלכה שנפסקה בבג"ץ "שיח חדש", אך השורות שביקשו הקיבוצים להציג לשופטי העליון בעת הדיון – מתוך מכתבו של מנהל קק"ל בירושלים ד"ר צוויג, שכתב בשנת 1924 לידידו בגרמניה, שהיקף ההשתתפות ברכישת קרקעות חפציבה עמד על 65%, וכי ניתנה התחייבות להשלמת מלוא הסכום בטווח הקרוב - נותרו אילמות.