חבר קיבוץ מרחביה הלך לעולמו. מאחר שהיה חבר קיבוץ במועד הקובע לשיוך דירות, הוא היה זכאי לשיוך הדירה שבה הוא התגורר. ואולם, התברר כי המגרש שיועד לו לשיוך הוחלף, בהסכמה, פעמיים. בפעם הראשונה, בשנת 2009, הוסכם כי חֶלֶף המגרש שעליו היתה דירת המגורים של החבר יסומן לו מגרש אחר בתחומי שטח המגורים המבונה של הקיבוץ. כעבור שנים מספר, בשנת 2013, לבקשת הקיבוץ, בוצעה החלפה נוספת למגרש אחר לשיוך באזור לא מבונה בקיבוץ.

לאחר שנפטר החבר ביקשו יורשיו לממש את זכותם לשיוך המגרש, אך בתגובה דרש מהם הקיבוץ לשלם 250 אלף שקלים בעד פיתוח התשתיות הציבוריות במתחם שבו נמצא המגרש.

בנייה בקיבוץ. הפיתוח במגרש עצמו ישולם על ידי התובעים (צילום ארכיון: דוד דדה עינב)

מאחר שבהתאם להחלטות מרחביה סכסוכים הנוגעים לשיוך המגרשים מוכרעים בהליך בוררות חובה, נמסרה להכרעת בורר המחלוקת בשאלה על מי החובה לשאת בעלויות הפיתוח והתשתיות במגרש.

היורשים, באמצעות עו"ד הראל טיקטין, טענו בבוררות כי אינם חייבים לשאת בעלויות אלו, ותבעו שהקיבוץ ימסור להם את המגרש כשהוא מחובר לתשתיות עד לראש המגרש, וכן שיבצע את התשתיות בתוך תחום המגרש. לדבריהם, לפי החלטות מרחביה כל שנדרש מהם לשלם בעד התשתיות הוא 30 אלף שקלים, שיקוזזו מהסכום שנזקף לזכות החבר המנוח במסגרת מודל האיזונים בקיבוץ.

מרחביה, באמצעות עו"ד ברוך צבע, טען שעל היורשים לשלם את חלקם במימון התשתיות הציבוריות של המגרש, בדומה לכל החברים באותו מתחם.

הבורר מצא שבשני המקרים שבהם הוחלף המגרש, לא היתה התייחסות מפורשת בכתב כי על יורשי החבר לשאת בעלויות התשתיות, ולמעשה המסמכים הנוגעים לכך "שותקים".

נציגי הקיבוץ שניהלו את המשא ומתן מול המשפחה באותם מקרים, העידו כי להבנתם היה ברור שהמשפחה לא תידרש לשאת בהוצאות הפיתוח.

אשר לפעם הראשונה, נציגת הקיבוץ העידה כך: "היה ברור שזה תנאי לוויתור המשפחה על המגרש המבונה שבו גר המנוח"; ובהחלפה השנייה העיד נציג הקיבוץ כי הוא לא העלה את השאלה הזו. "היה ברור שהקיבוץ צריך לשלם על התשתיות", אמר.

"הקיבוץ לא סתר עדויות אלה", ציין הבורר וקבע שבהחלפה הראשונה היתה הסכמה, גם אם בעל פה, שהמשפחה לא תישא בהוצאות הפיתוח, בייחוד כשהמעבר היה למגרש באזור מפותח. "בהיעדר אמירה אחרת", ציין הבורר, "סביר להניח שהתנאים שנקבעו בהסכמה ביחס למגרש הראשון שהוחלף, ממשיכים לחול גם ביחס למגרש השני שהוחלף. לו ידעה המשפחה שהמעבר ממגרש באזור המפותח למגרש לא מבונה באזור לא מפותח כרוכה בתוספת בסדר גודל משמעותי של 250 אלף שקלים, ייתכן בהחלט שהיו מסרבים להחלפה.

עו"ד הראל טיקטין. ייצג את היורשים (צילום: אפרת טיקטין)

"אם שתקו המסמכים בהחלפה הראשונה, יש להעלות תמיהה כפולה ומכופלת, הכיצד שוב הם שתקו בהחלפה השנייה, כשהיה ברור כי מדובר במגרש באזור לא מפותח", תמה הבורר וקבע כי את שתיקת המסמכים יש לפרש כנגד הקיבוץ, שכן להם היתה אמורה להיות ראייה רחבה על הפרויקט, ומודעות גבוהה יותר לעלויות ולשאלת הכיסוי שלהן, ובמובן מסוים גם אחריות כלפי המשפחה שאליה פנה בבקשה להחליף המגרש המיועד לשיוך.

סוף דבר, הבורר פסק שהקיבוץ ימסור ליורשים את המגרש לבנייה כמגרש מפותח המחובר לתשתיות בראש המגרש, מבלי שהיורשים יידרשו לשאת בעלויות הנוגעות לכך. "הסכום המגיע מהיורשים בעד התשתיות בסך 30 אלף שקלים, לפי החלטות הקיבוץ, יופחת מהסכום המגיע ליורשים לפי מודל האיזונים בקיבוץ", אמר הבורר, ואף דחה את תביעת היורשים כי הקיבוץ יבצע גם את הפיתוח בתחומי המגרש עצמו (משלא הוכח סיכום לכך). כן חייב הבורר את הקיבוץ לשאת בהוצאות היורשים בגין הוצאות הבוררות ושכ"ט עו"ד בסך 18 אלף שקלים.