"כאשר רשם האגודות דן בהליך בוררות, הוא מכריע בסכסוך מסוים בין הצדדים - האגודה וחבריה - אך לא נותן סעדים שהשפעתם רוחבית על כלל החברים, שאינם צד להליך הבוררות", אמרה עו"ד דנה ביאלר, עוזרת רשם האגודות השיתופיות, בדיון בהשגה שהגישה משפחת חברים במשמר הנגב על פסק בורר במחלוקת שהתעוררה בינם לבין הקיבוץ, באשר לפרשנות החלטה בדבר אופן השיוך שקיבל הקיבוץ.

הפער בין רצוי למצוי. ערכם של הנכסים אינו זהה | צילום המחשה: שאטרסטוק
בנובמבר 2011 החליט הקיבוץ שכדי ליצור מציאות תכנונית של מגרשים בשטח של 400 מ"ר, יהיה בית אב זכאי לשייך דירת מגורים המורכבת משתי יחידות שהיו בעבר, או שהן עדיין, יחידות נפרדות - זו לצד זו או זו מעל זו. החלטה זו כללה גם אפשרות לאחד דירות קיימות, כך שבמקרים המתאימים, הבית המיועד למשפחת חברים לשיוך יכלול נוסף על הדירה שבה מתגוררת משפחה, גם את הדירה הצמודה לה.


החברים המשיגים מתגוררים בדירה - חלק מבניין קומתיים שהיו בו בעבר ארבע דירות מגורים - הכוללת יחידת דיור בקומת קרקע ויחידה נוספת בקומה העליונה. שתי יחידות אלה היו נפרדות בעבר, שימשו למגורי שתי משפחות, והן אוחדו כחלק ממעבר הקיבוץ ללינה משפחתית. לטענת החברים, דירת המגורים הנוכחית שלהם היא כעת "דירה אחת", ולכן לפי החלטת השיוך הם זכאים גם לאיחוד הדירה הצמודה לה. מנגד אמר הקיבוץ שדירת המגורים הנוכחית כבר מורכבת משתי יחידות שהיו בעבר יחידות נפרדות, ולכן אין המשפחה זכאית לשיוך נוסף של דירה צמודה.


הבורר קיבל את עמדת הקיבוץ, ואמר שמשמעות המילים "שהיו בעבר יחידות נפרדות" היא שהדירה הורכבה משתי יחידות, שהיו בעבר נפרדות והן אוחדו, כך שאותה משפחה כבר מיצתה את זכותה לאיחוד היחידות. משכך הוא קבע שלא קמה לחברים זכות לאיחוד עוד דירה צמודה, ודחה את תביעתם.
בהשגתם על קביעת הבורר בפני עוזרת הרשם, הוסיפו החברים (שטענו בעצמם), שהחלטת הקיבוץ לעניין אופן השיוך לא התקבלה ברוב הדרוש, ולכן אינה תקפה. הקיבוץ, באמצעות עו"ד יצחק פינק (לאמעי, סידר, רהט, צידון, פינק), השיב שמדובר בהחלטה שהתקבלה לפני שנים, ושיש לדחות את טענות החברים מטעמים של שיהוי, השתק ומניעות.


ביאלר הסבירה שהליך בוררות מכריע במחלוקת הקשורה לצדדים בלבד, ואילו החברים מבקשים כעת סעד של ביטול החלטת אסיפה. אך סעד זה - הנוגע לכלל החברים, שאינם צד להליך - לא ייתן בורר בהליך בוררות פרטני בין החבר לאגודה. "טענות אלה, הנוגעות ומשפיעות על כלל החברים - שעמדתם לא נשמעה בהליך הבוררות - אינן ברירות", הוסיפה.


"החברים", מציינת ביאלר, "יכלו לפנות בזמנו אל הרשם כדי שיבדוק את טענותיהם לעניין חוקיות האסיפה, אך הם ניהלו הליך בוררות שעסק בפרשנות ההחלטה, ורק כשנדחתה עמדתם בידי הבורר, הם נזכרו לטעון זאת. אין לשעות לטענות אלו", היא אמרה. "על חבר אגודה שיתופית קיימת חובה מיוחדת שלא להחריש, ולהעיר בשלב מוקדם על הפגם הפורמלי, ככל שזה היה קיים, כדי שהאגודה תוכל לתקן את המעוות".


עוד הסכימה עוזרת הרשם עם טענת הקיבוץ, שמאחר שהחבר המשיג היה בזמנו ראש צוות שיוך הדירות בקיבוץ, ואף קידם החלטה זו, אין הוא יכול לטעון כנגד חוקיותה, ודאי לא בחלוף שנים רבות.


"הקושי בתביעות בהליכי שיוך דירות", אמרה עוזרת הרשם, "הוא הפער הקיים בין רצוי למצוי, שכן ערכם של הנכסים המשויכים אינו זהה, אך הם מחולקים לחברי הקיבוץ בתוך הגשמת ערכי השוויון. זהו מצב מצוי שעימו צריכים הצדדים להתמודד באמצעות מנגנוני איזון שעליהם החליט הקיבוץ, ונועדו לגשר על פערים אלה, ככל שהם קיימים.


"המילים 'שתי יחידות שהיו בעבר' הן בדיוק דירת המגורים הנוכחית של החברים", קבעה עוזרת הרשם. היא דחתה את ההשגה, וחייבה את החברים לשלם לקיבוץ 700 שקלים הוצאות משפט.