בשנת הלימודים תשע"ח (2017/18) העבירה האגודה השיתופית "בית הספר המשותף בשדה אליהו" את ניהול בית הספר היסודי לניהולה של המועצה האזורית עמק המעיינות. האגודה הוקמה בזמנו בידי הקיבוצים שלוחות, שדה אליהו, עין הנציב וטירת צבי.

מנהלת חשבונות ואחראית לתחומים נוספים שהועסקה בבית הספר פוטרה מעבודתה בעקבות השינוי האמור. באמצעות עו"ד דניאל סוסנוביק, היא תבעה בין השאר לבטל את הסכם העברת הניהול, להשיבה לעבודה ולשלם לה זכויות הנובעות מיחסי העבודה בסך של 1.1 מיליון שקלים. תביעתה הוגשה כנגד האגודה, המועצה ו־15 חברי הוועד המנהל של האגודה (שהם חברים בקיבוצי האגודה).

מנהלת החשבונות פוטרה. לטענתה חברי הוועד המנהל נושאים באחריות נזיקית ישירה כלפיה (צילום: שאטרסטוק)

עוד קודם לבירור התביעה לגופה, ביקשו חברי הוועד המנהל, באמצעות עו"ד גיורא מיכאלי, לסלק על הסף את התביעה כנגדם. בית הדין האזורי לעבודה בנצרת (בהרכב השופטת רויטל טרנר ונציגי הציבור אדהם פלאח ויעקב בר־אל) אמר כי לחברי הוועד המנהל סמכויות רחבות בנוגע לניהול ענייני האגודה, לרבות קבלת עובדים לבית הספר ולפיטוריהם, אך אין בכך כדי להפוך אותם למעסיקים של התובעת. לבית הדין סמכות ייחודית לדון בעניינים שהם תביעות שבין עובד למעסיקו שעילתן ביחסי עבודה. האגודה היתה המעסיקה היחידה של התובעת, ויחסי העבודה התקיימו רק בינה לבין התובעת, ולא בינה לבין חברי הוועד המנהל. משכך, אין לבית הדין סמכות עניינית לדון בסכסוך שבין התובעת לבין חברי הוועד המנהל.

עו"ד גיורא מיכאלי. לסלק על הסף את התביעה כנגד חברי הוועד המנהל

עוד טענה התובעת כי יש ליישם את מודל האחריות האישית הקיים בדיני החברות על חברי הוועד המנהל באגודה שיתופית. לטענתה, חברי הוועד המנהל נושאים באחריות נזיקית ישירה כלפיה בגין הפרת חובת הנאמנות והזהירות.
"התובעת מבקשת להטיל חבות אישית בגין מעשה נזיקין על נושא המשרה בשל פעולותיו", הסביר בית הדין, "אך גם לכך אין לבית הדין סמכות עניינית. הסמכות לדון בכך היא בבתי המשפט האזרחיים ולא בבית הדין לעבודה" (שאין לו סמכות לדון בתביעות שעילתן בפקודת הנזיקין).

כן התייחס בית הדין לבקשת התובעת לצרף את הקיבוצים כנתבעים לתביעה כדי שהיא תוכל לתבוע "להרים את מסך ההתאגדות" שבין האגודה לבין בעלי מניותיה (חברי האגודה). לטענתה הפרו הקיבוצים אחראים למחדלי האגודה את חובות האגודה ואת נאמנותה לעובדים בכך שרוקנו את האגודה מנכסיה והפכו אותה לחדלת פירעון. באותם מקרים בהם בית משפט מחליט להרים מסך, הוא מתעלם מכך שהחברה היא גוף משפטי נפרד מבעלי מניותיה, והוא רשאי לחייב את בעלי המניות באופן אישי בחובות החברה כלפי הנושים שלה.

"הרמת מסך בחברה", הסביר בית הדין, "אפשרית כלפי בעלי המניות בלבד - וגם זאת במקרים חריגים - ובאגודה שיתופית כלפי חברי האגודה, המקבילים לבעלי המניות בתאגיד, אך לא כלפי נושאי המשרה בה. חברי הוועד המנהל אינם חברי האגודה, אלא הם נושאי משרה בלבד, האחראים רק לתפעולה ולתפקודה של האגודה, ואילו הקיבוצים עצמם הם חברי האגודה שהקימו אותה ואשר נושאים בחובותיה".

סוף דבר, בית הדין סילק את התביעה כנגד חברי הוועד המנהל, חייב את התובעת לשאת בהוצאותיהם בסך 3,000 שקלים, אך גם קיבל את בקשת התובעת לצרף את ארבעת הקיבוצים כנתבעים נוספים בתביעה כדי לברר את טענתה להרמת מסך כלפי הקיבוצים. המשך יבוא.