למי זכויות החזקה בדירה של משפחת חברים מקיבוץ בית קשת שהלכו לעולמם? לקיבוץ או לבנים היורשים של המנוחים? השופט יונתן אברהם מבית המשפט המחוזי בנצרת דן במחלוקת שבין הקיבוץ ליורשים, שביקשו להוסיף ולהחזיק בדירת הוריהם המנוחים לאחר פטירתם.

"בחלוף תקופת האבל פנה הקיבוץ ליורשים וביקש מהם לְפנות את חפצי אימם המנוחה מהדירה", תיאר השופט. "הללו הציעו לקיבוץ לשכור את הדירה למשך שנה, ואחרי כן ביקשו להתקבל לחברות. הקיבוץ סירב לבקשתם לשכור את הדירה, והודיע להם שבאותו שלב אין באפשרות הקיבוץ לקלוט חברים חדשים. משסירבו היורשים לפנות את הדירה, פינה הקיבוץ את החפצים שהיו בדירה למחסן, אך היורשים החזירו אותם לדירה ולמעשה השתלטו עליה".

בית קשת. זכויות החזקה בדירה נתונות לקיבוץ ולא ליורשים (צילום: שרון צור)

באמצעות עו"ד עומר כהן (שלמה כהן ושות') ביקש הקיבוץ מבית המשפט להצהיר כי זכויות החזקה בדירה הן של הקיבוץ, שהדירה בבעלותו, ולא של היורשים, ושאין הם יכולים לרשת זכות שלא היתה קיימת לאם. אכן, קודם לפטירת המנוחים נקבע בקיבוץ יום קובע לשיוך דירות (שמשמעותו כי רק מי שהיה חבר קיבוץ ביום זה זכאי להשתתף בהליך שיוך הדירות לכשיתקיים בעתיד), אך אין בכך ליצור זכויות לחברי הקיבוץ וליורשיהם, כל עוד טרם הסתיים בפועל הליך השיוך בקיבוץ. הקיבוץ הוסיף שאין לפי החלטות הקיבוץ כל התחייבות שבהליך השיוך תשויך ליורשים דווקא דירת האם המנוחה.

באמצעות עו"ד צבי סגל טענו היורשים שלחברי הקיבוץ זכויות אובליגטוריות (חוזיות) בדירות המגורים שלהם, מכוח החלטות הקיבוץ בנוגע לשיוך הדירות, ובכלל זה החלטת ייחוד חוזי של הדירות לחברים. משכך, לטענתם, יש להם זיקה ישרה לדירה המסויימת של הוריהם. עוד טענו היורשים כי התנהלות הקיבוץ היא קיפוח המיעוט, חוסר הגינות ואפליה לרעה.

"לפי תקנון בית קשת והחלטותיו, לא קמה ליורשים זכות להחזיק בדירה לאחר פטירתה של המנוחה", אמר השופט. "במועד פטירתה של המנוחה פקעו זכויותיה לשימוש בדירה. כל עוד לא הסתיים תהליך השיוך והועברו הזכויות בפועל אל החבר, החזקה בדירה חזרה לידי הקיבוץ לאחר פטירתה של המנוחה. אין בהחלטות הקיבוץ כדי להעניק זכות ליורשים לדירה המסויימת של אימם. גם ההחלטה בדבר ייחוד חוזי, שמהותה החתמת חברים על חוזה פנימי אל מול הקיבוץ, אינה יכולה להועיל להם, כי לא נקבע בה שלחבר תיוחד הדירה המסויימת שבה התגורר, אלא נאמר כי תיוחד לו דירה".

השופט הסביר כי גם אם ניתן להחיל על אגודה שיתופית את דוקטרינת קיפוח המיעוט (הלקוחה מתחום דִּינֵי הַחֲבָרוֹת), וגם אם ניתן לראות את הקיבוץ כחברת מניות, הרי שהיורשים אינם חברי הקיבוץ, ואין להם חלק במניות האגודה השיתופית, כך שהם עצמם אינם יכולים להשתמש בדוקטרינה זו. "לגופם של דברים", אמר השופט, "אף לוּ היו מסתיימים הליכי השיוך - וציפיותיהם הלגיטימיות של היורשים היו מתממשות - לא היה בכך להבטיח שהם יקבלו זכויות דווקא בדירה שבה התגוררו המנוחים. אפליה מתקיימת", הסביר השופט, "כאשר היא בין שווים, כלומר בהשוואה ליורשים אחרים, ומשכך נדחו כל הטענות הללו".

השופט לא מצא פגם בהתנהלות הקיבוץ, שפעל לפי תקנונו והחלטותיו, ודחה את הטענה שהקיבוץ נהג כלפי היורשים בחוסר תום לב. סוף דבר, השופט פסק כי זכויות החזקה בדירה נתונות לקיבוץ ולא ליורשים, וחייב אותם בהוצאות המשפט בסך 25 אלף שקלים.