חבר קיבוץ תבע את המפעל הקיבוצי שבו עבד לאחר שפוטר מעבודתו. כאן מגיע טוויסט בלתי צפוי בעלילה, כשהמפעל בא וטוען כי על החבר לתבוע גם את הקיבוץ. האם המפעל רשאי לבקש מבית המשפט לצרף את הקיבוץ כנתבע נוסף אף שהחבר מתנגד לכך?

מדובר בתביעה של חבר קיבוץ רעים כנגד האגודה השיתופית "ישרלייזר רעים" (מפעל לעיבוד מתכת הנשלט במלואו על ידי הקיבוץ). החבר הועסק במפעל מספר שנים עד לסיום העסקתו, והוא תבע מהמפעל לשלם לו כספים והטבות שונות המגיעות לו, לטענתו, לעת פיטוריו, מכוח הסכם בדבר תנאי ההעסקה שלו במפעל, שנחתם הן בידיו והן בידי מנכ"ל המפעל דאז.

רעים. השופט פסק שעל הקיבוץ להיות צד להליך (צילום ארכיון: משה מילנר, לע"מ)

באמצעות עו"ד גיל דגן (שלמה כהן ושות') טען המפעל שההסכם לא נחתם בידי אגודת המפעל וגם לא בידי הקיבוץ, ולכן אינו מחייב. "מדובר", אמר המפעל, "בטיוטת הסכם העומדת בסתירה לתקנון הקיבוץ ולהחלטותיו, ולכן אין לה תוקף מחייב".
"כאשר מדובר בעבודתו של חבר קיבוץ בתאגיד בבעלות הקיבוץ", הסביר הפרקליט, "הרי שלצורך בירור המחלוקות המשפטיות - התאגיד והקיבוץ חד הם. משכך, יש להכריע במחלוקת בהתאם לתקנון הקיבוץ, לרבות על ידי הפניית הסכסוך לבוררות".
מבית המשפט ביקש המפעל להורות על צירוף הקיבוץ כנתבע נוסף בתביעה. החבר התנגד וטען, באמצעות עו"ד רלי לוי, שהוא ריבוני לבחור את הנתבעים שברצונו להביא לדין, ושאין בינו לבין הקיבוץ כל יריבות, מה גם שהמפעל הוא תאגיד עצמאי ומופרד מבחינה משפטית.

עו"ד גיל דגן. יש להכריע במחלוקת בהתאם לתקנון הקיבוץ (צילום: שחר תמיר)

השופט בתיק, מנחם שח"ק מבית משפט השלום בבאר שבע, ביקש לקבל את עמדת הקיבוץ. "התובע היה עובד פנים של הקיבוץ", אמר השופט, "וחלים עליו תקנון הקיבוץ והחלטותיו. החבר עבד במסגרת תאגיד של הקיבוץ באופן ששכרו נכנס לקופה המשותפת, ואת התשלומים קיבל התובע מהקיבוץ. הקיבוץ הסכים שהוא למעשה בעל הדין העיקרי הדרוש בתביעה זו.
"אכן", אמר השופט, "התובע הוא שבוחר בנתבע, ואין לכפות עליו לתבוע אדם שממנו אינו חפץ לדרוש סעד. אך גם כשצירוף נתבע על אפו ועל חמתו של תובע כרוך בפגיעה בזכות התובע לנהל את ההליך כרצונו, ישנם מקרים שבהם נכון יהיה להורות על צירוף נתבע חרף התנגדות התובע. זאת במקרה שבו פסק דין שיינתן עלול לפגוע בזכותו החוקית של מי שבמבקשים לצרפו כנתבע נוסף.

"פסקי הדין שקבעו שלא מתקיימים יחסי עובד־מעסיק בין החבר לבין הקיבוץ", הסביר השופט, "הדגישו את הקושי להפריד בין הקיבוץ לבין מפעל המצוי בבעלותו, ואת המסקנה שהתייחסות למערכת היחסים בין חבר קיבוץ לבין המפעל והקיבוץ אינה מושפעת מכך שהמפעל נרשם כאישיות משפטית נפרדת. אם יתקבלו טענות המפעל והקיבוץ, תיווצר זיקה ממשית וישירה בין החבר לבין הקיבוץ.

"כבר כעת ברור שלא ניתן לדחות כלאחר יד את טענות המפעל והקיבוץ", המשיך השופט. "המפעל לא שילם לחבר שכר בעד עבודתו אצלו, שכן הקיבוץ שילם את שכרו של החבר, בדומה לשאר חברי הקיבוץ, מתוך הקופה המשותפת. אין חולק על כך שאילו היה המפעל מכיר בתוקף ההסכם ומכבד אותו, היה הקיבוץ נושא בתשלומים שתובע החבר, כפועל יוצא מהפסקת עבודתו.

"פסק דין שיחייב את המפעל בתשלום כלשהו לחבר על יסוד ההסכם שהמפעל והקיבוץ כופרים בתוקפו יפגע בקיבוץ", הוסיף השופט. "המשמעות היא שכל הכרעה שתחייב את המפעל בתשלום לחבר, תשליך על קופת הקיבוץ, והוא זה שיישא בעלויות הללו.

"לכן, כדי שבית המשפט יוכל להכריע במחלוקת בשלמות וביעילות, על הקיבוץ להיות צד להליך", פסק השופט, והוסיף שזהו אחד המקרים החריגים המצדיקים את צירוף הקיבוץ כנתבע למרות התנגדות החבר.
השופט הורה אפוא על צירוף קיבוץ רעים כנתבע נוסף, וחייב את החבר לשלם למפעל 3,000 שקלים הוצאות המשפט.