קבוצת כינרת. מבצע העברה | צילום: אבנר רון

בת הזוג של חלל צה"ל היא "הקרובה הראשונה" שיש לה הזכות להכריע היכן ייקבר בן זוגה. כך פסק השופט נֹעם סולברג מבית המשפט העליון, ואישר את החלטת ראש היחידה להנצחת החייל, שהורה - לבקשת האלמנה - על העברת גופתו של בן זוגה, חלל מלחמת יום הכיפורים, ממקום קבורתו בבית העלמין הצבאי בנס ציונה (שם נולד וגדל) לבית העלמין בקבוצת כינרת.

"במצבים שבהם קרובו של החלל הוא המבקש את העתקת מקום הקבורה", הסביר השופט, "הסכמתו של הקרוב מתקבלת מיניה וביה". בחוק בתי קברות צבאיים קיים מדרג הקובע מיהו הקרוב שיינתן לו המנדט להכריע בדבר מקום הקבורה, והראשון בסדר העדיפות הוא בן או בת הזוג של מי שנפטר.

המנוח, יליד 1950, נשא לאישה בת מקבוצת כינרת, והם החליטו לבנות את ביתם בקבוצה. הוא עבד בענף התמרים, שכלל נוהלי עבודה וקידם את הענף. ב־12 באוקטובר 1973, בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים, נפצע בהפגזה סורית ברמת הגולן על חן־ארנבה. למעלה משלושה חודשים הוא נאבק על חייו, עד למותו ב־28 בינואר 1974. הוא נקבר בנס ציונה והניח אחריו אישה, שני ילדים, הורים, אחות ואחים. לימים נקברו גם הוריו בחלקת ההורים השכולים בבית העלמין הצבאי בנס ציונה.

בשנת 2008, 34 שנים לאחר מות המנוח, פנתה אלמנתו אל ראש היחידה להנצחת החייל בבקשה להעתיק את מקום קבורתו לבית העלמין בקבוצת כינרת. היא סיפרה כי המנוח, בהיותו על ערש דווי, הביע בפניה את רצונו להיקבר בכינרת, שהיה מקום מגוריהם האחרון.

משנדחתה בקשתה, היא עתרה לבג"ץ, שם הוחלט באוקטובר 2010 כי על ראש היחידה להנצחת החייל לקיים בירור נוסף בעניין זה. שבע שנים מאוחר יותר חזר ופנה אחד הבנים של המנוח וביקש מהיחידה להנצחה לחזור ולבחון את בקשת המשפחה.

"העתקת הקבר לקבוצת כינרת אינה כרוכה באיסור הלכתי", קבע הרבצ"ר (הרב הצבאי הראשי) הנוכחי. "אלמנתו של אדם היא הנאמנת להעיד מה היה רצונו בדבר מקום קבורתו. אף בחלוף שנים מספר ממועד הקבורה ניתן לקבל את עדותה ולהעתיק את קברו אל המקום שבו חפץ להיקבר".

מתברר כי עמדה הלכתית זו הייתה שונה מזו של הרבצ"ר הקודם, והפעם נעתר ראש היחידה להנצחה לבקשה, ואישר להעתיק את קברו של המנוח לבית העלמין בכינרת. באוגוסט 2018 עתרו אחיו של המנוח, באמצעות עו"ד מירב שיבק, וביקשו לבטל את האישור שניתן.

באמצעות עו"ד ינון סרטל, טענה האלמנה כי לפי הוראות חוק בתי קברות צבאיים, נתונה לה, כבת זוגו של המנוח, הזכות לקבוע היכן ייקבר המנוח, וזכות זו איננה מוגבלת לבתי קברות צבאיים בלבד. היא סיפרה כי במועד קבורתו של המנוח הופעלו עליה לחצים רבים מצד אחיו של המנוח ובני משפחתם, עד שנאלצה להסכים לקבורתו בנס ציונה, בניגוד לרצונה.

באמצעות עורכות הדין שוש שמואלי והדס ערן, תיאר ראש היחידה להנצחה כי האלמנה החליטה בזמנו על קבורה בקיבוץ כינרת, אך שינתה את החלטתה באותו יום. "שינוי מעין זה הוא חריג שבחריגים", אמר. "היא הייתה במצוקה, והופעלו עליה לחצים באשר למקום הקבורה. מהבירור שעשיתי מצאתי שרצונו של המנוח היה להיקבר בכינרת, ומילוי רצונו הוא ערך עליון". הוא הזכיר מסמך שבו אישרו שניים מאחיו של המנוח, את העובדה שהיו מודעים לבקשתו להיקבר בכינרת. חיזוק נוסף להחלטתו הוא מצא באישור שקיבל מקבוצת כינרת, ולפיו שמורה לאלמנה חלקת קבר בבית העלמין (שבו גם קבורים הוריה), וכן שבכוונתה להיקבר סמוך לקברו של המנוח, אם יועבר.

"התערבות בג"ץ בהחלטות צה"ל ובהחלטות של היחידה להנצחת החייל במשרד הביטחון, תיעשה במשורה", אמר השופט, "וגם אז יש לשמור על ריסון במסגרת הביקורת השיפוטית. בנסיבות העניין לא נדרשה היחידה להנצחה לקבל את הסכמת שאר קרובי משפחתו, שכן החוק קבע מדרג בין קרובי המשפחה, ולפיו נדרשת הסכמתה של בת הזוג ושלה בלבד. עמדותיהם של שאר קרובי המשפחה, ראוי שיישמעו כחלק מקיומו של הליך תקין ויישקלו במסגרת הפעלת שיקול הדעת, אך קבלתן אינה דרושה, לצורך ההחלטה.

"הסוגיה רוויה במכאובים, משקעי עבר ופצעים פתוחים, ונוגעת ביחסים משפחתיים מורכבים", אמר בג"ץ, והביע תנחומיו לבני המשפחה השכולים על האובדן שחוו ועל שנפשם אינה מוצאת מרגוע, גם בחלוף שנות דור מאז שאיבדו את היקר להם מכול. "לא מצאנו עילה מבוררת המצדיקה התערבות בהחלטת מנהל היחידה, שהפעיל את שיקול דעתו נאמנה", פסק הרכב שופטי בג"ץ (נֹעם סולברג, דוד מינץ ועופר גרוסקופף), ודחה את העתירה למנוע את ההעברה.