אחרי 40 שנה. האב גילה בבית אימו בקיבוץ את קיומו של הסכם ההלוואה | צילום המחשה: שאטרסטוק

"אין באמפתיה לבדה לסייע לתובעות לעבור את המשוכה הגבוהה של טענת התיישנות התביעה", אמרה השופטת אסתר נחליאלי־חיאט מבית המשפט המחוזי בתל אביב, ודחתה תביעה של 9.5 מיליון שקלים שהגישו כנגד קיבוץ שובל בנותיו ויורשותיו של חבר שובל לשעבר, שהלך לעולמו כעשרים שנה לאחר שעזב את הקיבוץ.

ב־1954 בהיות אבי התובעות תינוק בן ארבעה חודשים, נהרג אביו מפגיעת מטוס שריסס בשדות הקיבוץ. סבתן של התובעות (אם האב המנוח), חברת שובל, הגישה תביעת נזיקין כנגד חברת הריסוס, ולזכות בנה הקטין (האב המנוח) נפסקו 5,400 ל"י, וסכום נוסף לבן הקטין השני (אחי האב, דודן של התובעות).

לימים אישר בית המשפט הסכם בין הקיבוץ לקטינים, ולפיו יושקע סכום הפיצויים בקיבוץ בדרך של הלוואה צמודת מדד. פירות ההשקעה ישמשו להשתתפות בהוצאות הקטינים בקיבוץ (השיתופי), עד שימלאו להם 18 שנים, ואז ישיב להם הקיבוץ את סכום ההלוואה בצירוף הפרשי הצמדה למדד. בפועל לא השיב הקיבוץ את הכספים לבנים. רק בשנת 2013, סיפרו התובעות, גילה האב בבית אימו בקיבוץ את קיומו של הסכם ההלוואה. הוא דרש מהקיבוץ את כספי ההלוואה שלטענתו היה זכאי להם, אך נתקל בסירוב. כשנה לאחר מכן נפטר האב, ולאחר מכן הוגשה תביעה זו, באמצעות עו"ד אליעד שרגא (משרד ד"ר אליעד שרגא ושות').

באמצעות עורכות הדין דניאלה יעקובי וכרמית דורון (אסנת נווה ושות') ביקש הקיבוץ לדחות את התביעה, בין השאר מהטעם שעילת התביעה התיישנה, שכן חלפו מעל ארבעים שנה מאז שהגיע המנוח לגיל 18, המועד שבו היה על הקיבוץ להשיב לו את הכספים. נציין שתביעה אזרחית שאינה מקרקעין, יש להגישה בתוך שבע שנים מיום שנולדה עילת התביעה, שאלמלא כן היא מתיישנת.

אכן, השיבו התובעות, כתב התביעה הוגש שנים לאחר המועד שבו היתה אמורה להגיע לסיומה תקופת ההתיישנות להגשת התביעה, אך לטענתן אין למנות את שבע שנות ההתיישנות מעת שהגיע אביהן לגיל 18 (שאז היה על הקיבוץ להשיב לו את סכום ההלוואה), אלא משנת 2013, שבה מצא את חוזה ההלוואה. זהו המועד שבו נולדה עילת התביעה, לטענתן. מאחר שהן הגישו את התביעה ב־2016, אין לומר שהתביעה התיישנה, שכן האב לא ידע ("נעלמו ממנו העובדות", כלשון חוק ההתיישנות) בדבר קיומה של זכות התביעה שהיתה לו בגיל 18 לדרוש את הכספים, ולכן תקופת ההתיישנות מתחילה רק ביום שבו נודעו לו עובדות אלו.

"טענת ההתיישנות", הסבירה השופטת, "מקימה מחסום דיוני לפני מי שמבקש לתבוע זכות שקיימת לו, בחלוף תקופת ההתיישנות. דיני ההתיישנות מאזנים בין זכות התובע לקבל סעד משפטי, לבין זכות הנתבע להותיר את העבר מאחוריו, מבלי שבחלוף הזמן יצטרך לשוב לעובדות ישנות כדי להוכיח את צדקת טענותיו, בייחוד כאשר יש קושי לשמור או לאתר ראיות ועדויות מהעבר.

"על התובעות", אמרה השופטת, "היה להוכיח כי מרוץ ההתיישנות הושעה עד 2013, השנה שבה לכאורה גילה האב המנוח את החוזה בבית אימו, אך הן לא הניחו לכך תשתית ראייתית. חלקים רבים מעדות אחת היורשות הבנות היו דברים ששמעה לדבריה מאביה. זו עדות שמיעה שאינה יכולה לבדה לתמוך בטענות התביעה".

שני עדים מהותיים לא העידו, תמהה השופטת. הראשונה היא הסבתא, שיכולה היתה להעיד מה אירע לכספי הפיצויים. האם ידעו ילדיה על כך? מדוע הם לא ביקשו את כספי ההלוואה מהקיבוץ בהגיעם לגיל 18? ואולי היא עצמה ויתרה בשם בניה על הזכות לקבל את כספי ההלוואה בחזרה? העד השני שיכול היה לשפוך אור על האירועים היה דודן של התובעות. "שתיקתם הרועמת והיעדרותם פועלות לחובת התובעות", ציינה השופטת. "כאשר לא מובא לעדות עד רלוונטי, מתעורר מדרך הטבע חשד כי יש דברים בגו, וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו.

"מועד תחילת ההתיישנות", הסבירה השופטת, "מתחיל ביום שבו נולדה עילת התובענה". זהו המועד שבו מצוי בידי התובע כוח התביעה, כלומר העת שבה ידע, או שהיה עליו לדעת, על קיומן של העובדות העומדות ביסוד התביעה. התובעות לא הוכיחו כי אביהן לא ידע, ולא יכול היה לדעת, על קיומו של החוזה, וגם לא הוסבר מדוע לא ביצע האב פעולות בירור פשוטות, שלדעת השופטת כל אדם סביר היה עושה בבגרותו, כדי לדעת אם עומד לזכותו פיצוי בגין העוולה שנעשתה לו ולמשפחתו, מה גם שהמידע הנוגע לעובדות המקימות את עילת התביעה היה מצוי כל אותן השנים אצל האם ובקיבוץ.

סוף דבר, השופטת פסקה שהתביעה התיישנה בחלוף שבע שנים מהיום שבו מלאו לאב 18 שנים (שאז "נולדה עילת התביעה"). היא דחתה את התביעה, וחייבה את התובעות לשלם לקיבוץ 40 אלף שקלים הוצאות המשפט.