זיכרון דברים מול צוואה חתומה. האם נפלו פגמים בעריכת המסמך? | צילום המחשה: שאטרסטוק

חבר קיבוץ שהיה רווק וערירי הלך לעולמו בנסיבות טרגיות, שבהן שם קץ לחייו. האם עשה זאת משום שסבר שמחלתו סופנית? אין לדעת, אך עשרה ימים טרם מועד התאבדותו, טענו שני מכרים של המנוח (נקרא להם המבקשים) שהוא הוריש להם את כל רכושו (הנאמד במעל ארבעה מיליון שקלים). לדבריהם, הוא אמר להם שלאחר מותו הוא משאיר להם את כל כספו ורכושו. "אני הולך למות יותר מהר ממה שתכננתי וממה שאתם חושבים".


באמצעות עו"ד משה ברקוביץ טענו המבקשים בבית המשפט לענייני משפחה בטבריה שדברי המנוח הם בגדר "צוואה בעל פה" (בשונה מצוואות רגילות, הנכתבות ונחתמות), וביקשו לקבוע כי הם יורשיו של המנוח. כדי שצוואה כזו, המכונה גם "צוואת שכיב מרע" תהיה תקפה, יש להוכיח בין השאר כי המצווה (המוריש) היה במצב של שכיב מרע - בהיבט האובייקטיבי חולה אנוש הנוטה למות - או שהמצווה ראה את עצמו סובייקטיבית כמי שעומד מול פני המוות, ואמר את צוואתו בעל פה לפני שני עדים. אלה צריכים לרשום את דבריו בזיכרון דברים שיערכו סמוך למועד הפטירה, יחתמו עליו ויפקידו אותו אצל הרשם לענייני ירושה.


המנוח, שהיה בן 77 במותו, סבל מתסמינים המתאימים לסרטן עור מסוג קרצינומה. אחד המבקשים סיפר על היכרותו עם המנוח. הוא אמר שהיה בעלים של מעבדת שיניים. המנוח היה מגיע אליו במשך שנים ארוכות, למד אצלו את מקצוע טכנאות השיניים, וכך נרקמה ידידות ביניהם. בשלב מסוים פתח המנוח מעבדה בקיבוצו, כשהמבקש נתן לו ליווי מקצועי. המבקש השני הוא רופא שיניים, בנו של הראשון.


לדברי המבקש התקשר אליו המנוח כשבועיים או שלושה לפני המועד שבו נאמרה הצוואה בעל פה, מסר לו על מצבו הבריאותי הקשה, וביקש שיציל אותו. המבקשים אמרו שהם סייעו למנוח בקשר עם בית חולים לצורך קבלת טיפול מסוים. מספר ימים לאחר מכן, תיארו המבקשים, התקשר אליהם המנוח וביקש מהם להגיע לביתו שבקיבוץ כדי להעניק להם סכום כסף במתנה. המבקש סירב בתודה, אך המנוח התעקש וביקש שיגיעו אליו עם עו"ד כדי לחתום לפניו על תצהיר־מתנה (והסביר זאת במניעת חשש מעבירת הלבנת הון), שבו ייכתב שהמתנה ניתנת למבקש כאות הוקרה על העזרה והתמיכה שקיבל המנוח ממנו במשך ארבעים שנה. ואכן, השניים באו אל המנוח עם עורך דין שהכין תצהיר כאמור, ועליו חתם המנוח. משהלך עורך הדין, סיפרו המבקשים, אמר להם המנוח שהוא מוריש להם את רכושו. יומיים לאחר מכן הם חזרו לקיבוץ, לבקשת המנוח, ונסעו איתו לסניף הבנק שבו התנהל חשבונו. שם העניק המנוח למבקש המחאה בנקאית בסך 200 אלף שקלים. כחודש לאחר פטירת המנוח, לאחר שנועצו המבקשים בעורך דין, הם ערכו זיכרון דברים באשר לדברים שאמר להם המנוח, וזו צוואת שכיב מרע שאותה הם ביקשו שבית המשפט יאשר.


מאחר שחודשיים קודם פטירתו חתם המנוח על צוואה כתובה בעדים, שלפיה הוא הוריש את רכושו לעמותה הפועלת לטובת חיילי צה"ל, התנגדה העמותה, באמצעות פרקליטיה משה קופרשטיין ואלעד ליבלינג, לקיומה של הצוואה בעל פה, וביקשה מבית המשפט לקיים את הצוואה הכתובה והחתומה. העמותה טענה שאין להכשיר את הצוואה בעל פה, שכן לא זו בלבד שבעת אמירת הדברים המנוח לא היה במצב שכיב מרע, אלא שיש פגם בכך שזיכרון הדברים שבו נרשמו דברי המנוח לא נערך על ידם סמוך למועד הציווי.


השופטת ורד ריקנטי־רוסהר אמרה שלא הוצג תיעוד רפואי שהיה בו כדי ללמד שבמועד שבו נטען שהמנוח ציווה את רכושו למבקשים, היתה בידיו אבחנה רפואית ברורה או התייחסות לתוחלת חייו, או שידע שמחלתו סופנית וכי יש סכנה ממשית ומיידית לחייו (זהו תנאי להוכחת צוואת שכיב מרע). לעומת זאת, הוסיפה השופטת, היו עדויות שהמנוח התנהל באותה תקופה באופן חופשי וללא עזרה מהזולת. הוא ביקר במרפאות, הסתובב מחוץ לביתו, שוחח עם מכריו ואף נסע עם המבקשים לסניף הבנק שלו.


על בית המשפט להשתכנע שבשעת אמירתם של דברי הציווי גמלה בליבו של המצווה ההחלטה לשים קץ לחייו, ומטעם זה ראה עצמו מול פני המוות. "גם אם אמר המנוח למבקשים, כטענתם, שהוא הולך למות מהר יותר", הסבירה השופטת, "לא ניתן להסיק מניתוח העדויות שהמנוח סבר במועד הציווי שימיו ספורים ושאפסה תקוותו. גם המבקשים בעדותם אמרו שלא הבינו בעת שהמנוח אמר את דבריו שהוא עומד למות. הלך רוחו", הסיקה השופטת, "היה שהוא לא גמר אומר להתאבד באותו יום, מה עוד שהוא המשיך להיעזר במבקשים, ניגש למרפאה חתם על מסמכים ועוד.


"הוכח שבבוקר היום שבו שם המנוח קץ לחייו, הוא הופנה לקבל מסמך רפואי, שקשור לביופסיה שנדרש לעשות. נראה שמצוקתו של המנוח הגיעה לשיאה אחרי שקיבל את תוצאות הבדיקה, ורק באותו יום גמלה בליבו ההחלטה ליטול את חייו, ולא עשרה ימים קודם לכן, בעת אמירת הדברים".
השופטת מצאה מהעדויות שרצונו של המנוח היה לצוות את רכושו לעמותה. לו רצה לצוות את רכושו לטובת המבקשים יכול היה לעשות זאת, ממש כפי שידע לערוך את תצהיר המתנה של 200 אלף השקלים שהעניק למבקשים.
"גם הפגמים שנפלו בעריכת זיכרון הדברים, והספק באותנטיות שלו, הכריעו את הכף", הוסיפה השופטת. על העדים ששמעו את הצוואה בעל פה לרשום אותם כלשונם ולא להיעזר בעורך דין לשם הכנת המסמך. על בית המשפט לבחון עדויות חיצוניות התומכות בגרסת העדים לציווי בעל פה, שכן העדים כאן הם גם הנהנים, שאחרת כל אדם יוכל לטעון בדיעבד שהמנוח הוריש לו את עיזבונו זמן קצר לפני מותו.


סוף דבר, השופטת דחתה את בקשת המבקשים לקיום הצוואה בעל פה. היא פסקה שיש לקיים את הצוואה שערך המנוח לטובת העמותה, וחייבה את המבקשים לשלם לעמותה 25 אלף שקלים הוצאות משפט.