"הקרב על המים" אינה כותרת שהומצאה עכשיו. הקרב (המקורי) על המים הוא כינוי למאבקים בין ישראל למדינות הגובלות בה, בעיקר סוריה, סביב ניצול מקורות המים של הצפון. אם ביקרתם בירדן ההררי, ודאי ראיתם שם את המתקנים ותעלות הבטון בעזרתם ניסתה סוריה להטות את מי הירדן לשטחה.

אם המדינה לוקחת מאיתנו מים, עליה לתת על כך פיצוי. ברנע, צילום: פושקו

המאבק על מי נחלי הצפון החיוניים למדינה בדיוק כמו אוויר לנשימה נמשך משנת 51'. החוצפה הסורית גברה בשנת 64', לאחר הקמת המוביל הארצי, שהעביר את מי הכינרת לרוב חלקי הארץ. אך המאבקים הסתיימו בהתקפת מטוסי ווטור קטלנית ב-14 ביולי 66'; חיל האוויר הישראלי השמיד את הציוד המכני הסורי שעבד במקום וכן את התעלה שנחפרה.

הסורים לא ניסו עוד להטות את מקורות הירדן, וחקלאי הצפון הגיעו אל המנוחה והנחלה על פלגי מים. מצב זה אכן החזיק מעמד כמה עשרות שנים, אבל עכשיו המאבק של חקלאי הצפון על המים איננו נגד הסורים, אלא נגד הממשלה.

הגיעו מים עד נפש

נתחיל עם מזג האוויר. בארבעת החורפים האחרונים הראו המודלים הממוחשבים של מזג האוויר סופות וסערות מופלאות בטווח הרחוק, עם דליים של גשם. מירקתי את מד הגשם שלי, הוצאתי ממנו את החיפושיות שהשתזפו בו בקיץ ללא תשלום והצבתי אותו בחצר, אך ככל שמועד הגשמים קרב כך הן גם הלכו ונעלמו מהמפות. מד הגשם שלי נותר מיותם.

אמנם חורף 2015 עשה טובה בדמות שלג מרהיב שכיסה את העמק לרגע ומיד נמס, אך מבחינת משקעים המצב גרוע בואכה קטסטרופלי. "ארבעת החורפים האחרונים היו בצורתיים. מזה נגזר שאין מספיק מים בגליל העליון", אומר לי בישירות עפר ברנע, שממלא כעת את מקום מנהל התארגנות גידולי שדה מטעם 'פיתוח הגליל' וכמו כן מרכז את ועדת המגדלים מטעם החברה לחקלאות.

"האזור שלנו מוגדר כ'אזור נעדר חלופה'. בניגוד לאזורים אחרים בארץ, בגליל העליון אין חלופה למים שהטבע מייצר, ואנחנו קיבלנו הרשאה מהמדינה להשתמש בהם. ומה היא אותה חלופה? בעיקר מים מותפלים, שבינתיים אינם מגיעים לגליל, או בניית מתקנים מקומיים לאיגום ולשימוש במים".

מובן שהחקלאים אינם המשתמשים היחידים במים שהטבע מואיל בטובו להעניק לנו במשורה. הטבע עצמו מקבל חלק מהמים, שמוקצים לשמורות, לאגמונים שבאזור וכן לנחלים הזורמים כאן ומגיעים לכינרת. הכינרת, אומר ברנע, היא מאגר המים האסטרטגי של המדינה ולכן היא חייבת לקבל מים.

חוסר טיפול בכבול עלול לגרום לפגיעה באיכות מי הכינרת, צילום: פושקו

"אחד היעדים האסטרטגיים של המדינה הוא שימור מי הכינרת", הוא מסביר לי, "מכיוון שבעת חירום, הכינרת היא מקור המים היחיד כמעט למי שתייה לאזרחי ישראל שניתן להשתמש בו. בנוסף, אנו מקצים חלק ממי הגליל העליון לממלכת ירדן בעקבות הסכמים שונים. אז מה נשאר לנו?".

איפה הכסף?

כשהוקמו מפעלי ההתפלה בחופי הארץ בתחילת המילניום, נראה היה כי סוף סוף בא הקץ לבעיות המים של ישראל. אך הגליל העליון אינו נהנה ממים מותפלים וגם לא ממים מושבים שאותם מעבירים מפעלים כמו השפד"ן לחקלאות במרכז ובדרום הארץ.

"משאב המים במחסור, ולכן המדינה צריכה לתעדף", אומר ברנע. "אם סדר העדיפויות משתנה והמדינה לוקחת מים ממי שהיא נתנה לו במשך שנים רבות בדין, עליה לתת על כך פיצוי כספי. הכינרת והירדנים מקבלים כמות קבועה ולא יכולים להשתמש בכסף. היחידים שכן יכולים הם חקלאי הגליל העליון – אך המדינה לא ממהרת לפצות.

"יוצא מזה שהמדינה קיצצה אותנו בהרבה יותר מ-25%. אבל גם אם המדינה תפצה אותנו בכסף לא פתרנו את הבעיה, כי מטע לא יכול להתקיים בלי מים. גידולי השדה נפגעים פחות. הם יכולים להפנות את המים למטעים, אבל אף אחד לא מתנדב לתת מתנות בחינם – בטח שלא מים".

ואם חשבתם שחורף גשום או שניים יפתרו את הבעיה, הרי שאלה חלומות באספמיה וזה בכלל לא העניין. העניין הוא תיקון 27 לחוק המים. הממשלה נזקקה למזומנים וגילתה את ציבור חקלאי הגליל העליון.

את התיקון לחוק המים הגה ח"כ אריה מכלוף דרעי, שהבטיח לבוחריו כי יוזיל את עלויות מי השתייה לבתים. על גב רעיון זה צמח תיקון 27 לחוק המים, ועל עגלה זו עלו גורמים נוספים בעלי עניין.

התיקון קובע כי יופסק מצב העניינים לפיו מפיק מים עצמאי שולט בעלויות הפקת המים, ותחת זאת נגזר על כל מפיק לשלם מס נוסף שתפקידו לסבסד את מחיר המים הגבוהים המסופקים על ידי מקורות. כמו כן קובע התיקון כי מחירי המים השפירים בכל הארץ יאוחדו.

אמנם אלו המופקים בידי מקורות עולים 2.5 שקלים לקוב לערך, מי השפד"ן מחירם 1.10 לקוב, ואצל המפיקים העצמאיים בסביבות שקל או פחות לקוב, אך מבחינת הממשלה מסבסד החוק את מחיריהם הגבוהים של מי מקורות על חשבון המפעלים הפרטיים והיעילים של היישובים בעמק החולה, עמק הירדן ועמק המעיינות.

"מי משלם על מים ביוקר?" שואל ברנע רטורית, "צרכן מקורות. כי חברת מקורות היא חברה בזבזנית ולא יעילה". אז מה עושים כשמקורות לא יעילה ומשווקת מים ביוקר, ואילו מפעלי המים בגליל העליון כן יעילים ומוזילים את עלויות המים לחקלאים? מלאימים את מפעלי המים היעילים ומאפשרים למקורות לספק את המים גם לגליל העליון.

"לא בא למדינה להתעסק עם מקורות אבל היא כן רוצה להוזיל את המים לחקלאים שמשלמים יחסית הרבה", אומר ברנע. "אז לוקחים ממי שמשלם מחיר נמוך וגורמים לו לסבסד את מי שמשלם ביוקר, בלי לגעת בשורש הבעיה".

לא ברי שימוש

כשבוחנים את תיקון 27 לעומקו ניתן לחשוב שהמדינה מנסה לחסל את החקלאות בגליל העליון מתוך שיקולים פוליטיים צרים, ומנצלת את העובדה שלגליל מועט האוכלוסין אין לובי בכנסת וכוח פוליטי. אבל שיקולים פוליטיים צרים? בישראל? לא ייתכן.

ובכל זאת, המשבר גדול מכפי שניתן לשער. עד היום שילמו הקיבוצים שהפיקו מים במפעל עצמאי משלהם היטל הפקה למדינה, לפי דין וחוק, והשאר היה נתון ליכולתם לספק מים. תיקון 27 מבטל את היטל ההפקה. המפעלים יוליכו את המים וישלמו את המחיר שתגבה מקורות, שיהיה אחיד בכל הארץ – וגבוה פי שניים, שלושה או אף יותר מהמחיר שהיה נהוג עד כה.

נגיע לפתרון, השאלה כמה זמן זה ייקח. זלץ והשר אורי אריאל בסיור, צילום: מ.א. הגליל העליון

האוצר גם נהנה לסכסך בין הגורמים השונים בעמק ובהר, בצפון ובדרום. "תיאורטית אמור תיקון 27 להוריד את מחיר המים לאנשי ההר", אומר לי חקלאי ותיק, "אבל הגד"ש של אנשי ההר ממילא צורך 60 או 70 אחוזים מהמים. באוצר עשו את התחשיבים לפי הכמויות שצרכנו עד היום, אבל השימוש במים לא יישאר אותו דבר כי הוא פשוט לא כדאי.

"לכן תהיה יותר חקלאות בחורף שבו יורדים גשמים, ובקיץ לא יגדלו כלום. בכל מקרה, עליית מחירי המים תשחוק את הרווחיות גם בהר, והכסף לקופת האוצר לא יגיע, כי מים יקרים הם לא ברי שימוש".

החקלאות בגליל העליון מתבססת על כמות מסוימת של מים במחיר ידוע. גודל הנחלות כאן מצומצם, והחקלאות מותאמת לכך. תיקון 27 טורף את הקלפים. "העלאת המחירים היא רק על המים לחקלאות – לא לתעשייה, ורק על המים השפירים – לא על מים מותפלים או מושבים", אומר ראש המועצה, גיורא זלץ, המוביל את המאבק על המים מול משרד האוצר.

"יש אזורים שאצלם המים השפירים הם חלק מכמות המים הכוללת, אבל אצלנו כל המים שפירים – מכיוון שאנחנו 'אזור נעדר חלופה'. במקומות שמשתמשים גם במים מותפלים ומושבים, כמו בדרום נניח, אפשר להעלות את מחיר המים השפירים כי אין לזה השפעה מרחיקת לכת. אך אצלנו המחיר עלה על כל המים שבשימוש, ובנוסף המקורות מידלדלים כי לא יורד גשם – ואנחנו בכל זאת מחויבים להקצות על פי חוק מים לירדן ולכינרת".

ארבע סיבות מציין זלץ למשבר הנוכחי: בצורת, מחסור בחלופות, מחיר המים המאמיר באדיבות הממשלה וההקצאה של חלק מהמים לכינרת ולירדן. "המשבר משפיע על כל אחד ואחת בגליל", הוא מבקש להדגיש, "ולכן החלטנו שראשי הרשויות באזור יובילו את המאבק בשיתוף פעולה מלא.

"עמית סופר ממרום הגליל, בני בן מובחר ממבואות חרמון, דוד אזולאי ממטולה, אילן אור מיסוד המעלה ואביהוד רסקי מראש פינה הטילו את הובלת המאבק עליי. מתפקידי לחבר את המושבות, המושבים והקיבוצים למאבק הזה".

"אחת המטרות שלנו", מסביר ברנע, "היא שמירת אמנת הכבול שאותה הפרה המדינה בצורה חד צדדית, על ידי העלאת מחיר המים בכבול. אדמות הכבול שב'קערת האבק' שלנו נמצאות במקום שפעם היה אגם וביצות החולה, לפני פיצוץ הפקק וניקוז אגם החולה.

"בימים של סופות מזרחיות עזות אפשר לראות ענן אבק אדיר שעולה מאדמות הכבול, והן גם מועדות לשריפות אם לא מטפלים בהן כיאות. כך אמנם היה, לפני יצירת אמנת הכבול. חוסר טיפול בכבול עלול לגרום לפגיעה באיכות מי הכינרת, האוויר והקרקע, ולכיסוי האזור באבק".

לממשלה לא ממש אכפת, כנראה, מתושבי וחקלאי הגליל העליון – אבל אכפת לה מאד ממי הכינרת היקרים, שהם נכס אסטרטגי. "בעקבות אמנת הכבול שנחתמה עם הממשלה לפני למעלה מעשור, שהשקיעה משאבים רבים בתשתית תעלות ניקוז, הקמת אגמון החולה וקוונועים להשקיית השדות החקלאיים, מושקות אדמות הכבול 365 ימים בשנה", מסביר לי זלץ.

"זה הוא לב ליבה של האמנה. המדינה נותנת את חלקה באדמות הכבול, על ידי הקצאת כמות מים נתונה במחיר נמוך, על מנת שהחקלאי יפעל לפי האמנה, ויוכל גם להתפרנס וגם לשרת את איכות מי הכינרת. במידה והאמנה לא תתבצע, האבק, המלחים והתרכובות הזרחניות והחנקניות שבאדמת הכבול הזו יזהמו את מי הכינרת".

מצעד האיוולת

לפני כמה חודשים נראה היה שהמצב משתפר. מידיעה שהופיעה באתר המועצה עלה כי רפורמת המים הממשלתית תתוקן. "בתום מאבק ציבורי, הכריז החודש שר האוצר משה כחלון באירוע של 'החברה לפיתוח הגליל' ומכון המחקר מיגל, כי הרפורמה הממשלתית במשק המים תתוקן", כך לשון הידיעה.

"ראש מועצה אזורית הגליל העליון, גיורא זלץ, שהוביל את מחאת הרשויות וחקלאי הגליל העליון, הביע סיפוק ואופטימיות מהודעת השר". מאז, זרמו מים מעטים בירדן והתברר שההבטחות של השר כחלון הן לכל היותר מים מתחת לגשר. "יש פער בין האמירה החד משמעית והיכולת לכפות את רצונו, או שיש פער בין האמירה לרצון לקיימה", אומרים במועצה.

ועד שיסתיים מצעד האיוולת הממשלתי הנוכחי, מתכננים כבר בגליל לפתור את בעיית המחסור במים ולא לסמוך רק על החורפים השחונים שלנו.

"יש לנו שתי תכניות", מפרט זלץ; "האחת: תוך שלוש עד חמש שנים ייבנו שניים עד ארבעה מאגרי מים גדולים שיאגרו את מי גשמי החורף. זה יכול להוסיף לנו 25-20 מיליון קוב בשנה. השנייה: להביא לגליל מים מותפלים. זה נורא יקר, אך נראה שאין ברירה. זה ייקח ארבע עד שמונה שנים, ובינתיים צריך למצוא פתרון מהיר, אחרת זה יהיה סוף החקלאות בעמק החולה".