כשפשטו אנשי המשטרה על ביתו של החשוד, הם לא הופתעו מערימות הכסף, אבל מהתוכי המדבר, או ליתר דיוק המקלל, דווקא כן. "הוא קילל גם בעברית וגם בערבית", מספר צביקה תמוז, שקיבל אותו לידיו ומיד החל לאלף את הסורר.

הוא מורגל בקליטתם של בעלי חיים שהוחרמו, והחיבור בין השניים היה מיידי. התוכי גילה מיד חיבה גם לטניה, זוגתו של תמוז. "הוא היה חכם ולמד בעצמו להגיד מילים יפות, כמו המילה היפה ביותר, 'טניה'. אבל מאחר שהוא לא היה גנוב, בית המשפט הורה להחזיר אותו. הפרידה בתחנת המשטרה הייתה קורעת לב. אפילו טניה בכתה", הוא מספר.

זוהי אפיזודה אחת מני רבות בחייו של תמוז, מייסד עמותת פגסוס, שפועלת להצלתם ולשיקומם של סוסים, חמורים ובעלי חיים אחרים שזקוקים לעזרה.

כל הניצולים ובני הבית גרים בכיף באחד המושבים במרכז הארץ: אבא תמוז, 62, אימא טניה, הצעירה ממנו ב־27 שנים, שלושת ילדיהם (ליאור בן החמש, אסף בן השלוש ואביטל בת השנה), וגם, הבונוס, ניק בן ה־15, בנה של טניה, שהגיע ממולדובה לפני שנתיים וחבר למשפחה. "מי שמכיר אותנו כבר לא מתרגש מהמורכבות המשפחתית", מצנן תמוז את התלהבותי.

צילום: קובי קואנקס

בבית תמוז נחגגים החגים מכל הסוגים כהלכתם. "בראש השנה אנחנו טובלים תפוח בדבש, בליל הסדר קוראים את ההגדה עד תומה, ובחג המולד מציבים עץ אשוח, מחלקים מתנות וחוגגים בארוחה גדולה, לפי המסורת הרוסית. אנחנו מציינים גם את חנוכה, והבית מואר באור גדול. בקיצור, חוגגים בכל הזדמנות. חגים זה מצוין, מלחמות זה רע".


ד"ר דוליטל

תמוז נולד בתל אביב, הרחק מהפסטורליה שהוא מתגורר בה היום, לאב חובב חיות. "עוד בכפר הפולני, בנפת פלונסק, חי אבי בקרבת סוסים ובעלי חיים", הוא מספר.

"בגיל 13 הוא רכב על פרדה והוביל שקי מלט. השואה גדעה הכול, ופרט לאחותו נרצחה כל משפחתו באושוויץ. בזיכרונות הילדות שלו שלובים היופי והתמימות של בעלי החיים לעומת אכזריות בני האדם. זה הצד שעבר אליי. אני מאמין שזה בדם המשפחתי. את הילדים שלי אני לא מנסה לחבר בכוח. אני מראה להם, אבל לא יותר מדי. זו לא מלאכה שעוברת מאב לבן".

תמוז הנער הסתובב תמיד עם כלב לצדו. גם כשהתגורר בעיר הגדולה, ובקטנה — גבעתיים — בנה לעצמו מעין כפר קטן בעיבורן. "תמיד חיפשתי להתרחק מהציוויליזציה האנושית", הוא אומר. "העדפתי חצר גדולה, גג רחב ידיים וכל מקום שאפשר לגדל בו בעלי חיים".

אחרי הצבא עבד כחוקר פרטי, ובזמן התצפיות שם לב לכלבים ששפת גופם שידרה מצוקה. "כשראיתי שמשהו בשפת הגוף של הכלב לא בסדר, חיפשתי את הבעלים ובדרך כלל גם מצאתי. זה לא שלמדתי וטרינריה, זה פשוט אינסטינקט. או שאתה ד"ר דוליטל או שלא".

ב־1992 הפך תמוז לבלש של בעלי חיים. "נרתמתי לעזרתם של אנשים שהיו במצוקה", הוא אומר ומגולל סיפורים שקצרה היריעה מלהכיל. "אנשים שהלכו למגדת עתידות כדי שתאתר את כלבם, אחרים שחיי הנישואים שלהם ניצלו בזכות הכלב, והיו גם כאלה שמבחינתם אובדן הכלב היה כמו מוות של בן משפחה.

"בהמשך התחלתי לקבל פניות מארגונים ומעמותות שזקוקות לסיוע בחילוץ בעלי חיים". עם לקוחותיו נמנו כלבים שנפצעו בתאונה, חתולים שנתקעו בחורים משונים ועוד.

ב־2005 החלה, כהגדרתו, "הבהלה לברזל", והעולם השתנה. "פתאום כל אחד היה יכול לקחת סוס ועגלה, לאסוף ברזל ולמכור אותו. זאת הייתה פרנסה קלה לכאורה, אבל הסוסים והחמורים שילמו את המחיר. הרתמות קרעו את עורם עד זוב דם. כשהמשטרה הוזעקה, לא היה לה מושג מה לעשות. היא לא ערוכה לקליטת בעלי חיים. ככה התחלתי לקבל מבול של טלפונים. מג"ב כבר הכירו את המספר שלי".

בחלוף שנה מצא עצמו תמוז עם 14 סוסים בחווה. "לטפל ידעתי, אבל סוס צריך אוכל ומים, ואת הכול מימנתי מכיסי הפרטי. בהמשך הצלחתי לקבל סיוע מארגון WSPA המגן על בעלי חיים בכל העולם. עמותת פגסוס קמה, ואיתה הגיעו משאיות עמוסות חציר".

במשך השנים למדו במשטרה, בעיריות ובארגונים השונים שהכתובת שלהם היא פגסוס. "למרות שיש לנו 40 אלף חברים בדף הפייסבוק והמודעות לעמותה גדלה, גם היום אנחנו נאנקים תחת העול הכלכלי וניזונים מתרומות. אם כל אחד יתרום 10 שקלים בחודש, נוכל להגיע לכל חמור וסוס שזקוקים לנו.

"כיום, לצערי, אני פסיבי. עובד בעיקר על פי קריאות. יש הרבה מאוד חמורים וסוסים בארץ שסובלים, כי אנחנו לא מצליחים לצאת ולחפש אותם. אני עובד קשה כדי להביא לפה את החיות ומפחד שלא יהיה במה להאכיל אותן".

יש כל כך הרבה סוסים שזקוקים להצלה?
"מאחר שמחירי הסוסים בישראל צנחו בשנים האחרונות, אנשים רבים, שלא בהכרח מוכשרים לגדל חיה מורכבת כל כך, קיבלו אותה לידיהם. כך נוצרה 'תת תרבות' של בעלי חיים. החוקים במדינה מצוינים, האכיפה פחות.

"במקביל לירידת מחירי הסוסים עלו מחירי האוכל, ויש סוסים שננטשו. היום המצב טוב יחסית, וכשיש חמור שמשוטט בירוחם או חמור עיוור שחוצה את הגבול מלבנון, כבר יודעים שיש לו כתובת. פה. אצלנו. מדן ועד אילת".

למי קראתם חמור

אם תגיעו לבקר בחווה של תמוז, כדאי שתכינו את עצמכם לקבלת הפנים. מיד כשטרקתי את דלת הרכב, כנראה בעוצמה רבה מדי, שעטה לעברי להקת אווזים. כיאה לעירוני ברוב רמ"ח אבריו, מיהרתי להימלט בחזרה לרכב. תמוז השגיח מהצד והרגיע אותי, אמר שאני קצת יותר גדול מהם, והם לא יוכלו לפגוע בי לרעה, אבל אני כבר ידעתי שצפייה בסדרה 'המסע המופלא של נילס הולגרסון' לא תהיה אותו הדבר.

צביקה תמוז. צילום: קובי קואנקס

בכלל, המקום נראה לפרקים כמו סט הצילומים של הסדרה. החיות מסתובבות בשטחים נרחבים, הטווסים מטיילים להנאתם, הכלבים מרגישים כמו בעלי בית, והסוסים הם חלק מהתפאורה. כולם כאן בחזקת ניצולים.

"כל חיות המשק שנמצאות פה עברו התעללות בידי אדם או פשוט זרקו אותן ונפטרו מהן", הוא מסביר. "וכולם היו בניי. יש פה חיות שהוכו, שנשרפו, שאוזניהן נחתכו, חמור עיוור, חמור כרות רגל. אצלנו החיות עוברות שיקום. לומדות מחדש לתת אמון".

את המיקום המדויק של החווה אי אפשר לפרסם, "כי חלק מבעלי החיים, בעיקר הסוסים, הגיעו מאנשים לא נחמדים שמפחיד להתעסק איתם. קורה שאני מקבל איומים, ואלה שמצאו את הכתובת הגיעו לכאן והבטיחו שיעשו לי דברים לא נעימים. יש פחד גדול שמי שהסוסים שלו הוחרמו יבוא לנסות לגנוב אותם".

אז למה אתה מסתכן?
"אתה לא יכול לעצור בגלל פחד. אין אף אחד שיטפל בחיות האלה. לעתים אני מצטרף לפשיטות של המשטרה, מגיע לבתים של עבריינים מוכרים, נכנס לשטחים, מסתובב בחברון ובקלקיליה ומשתדל לדבר בהיגיון. אני לא גיבור גדול, אבל אכפת לי".

נראה שאתה ממש מחבב אותם.
"כן, בעיקר את החמורים. אגב, בניגוד לדעה הרווחת, חמור היא חיה הרבה יותר חכמה מסוס. החמור מגיב אליך, שם עליך את הראש, הוא אנדרדוג כזה. איכשהו 'חמור' הפך לעלבון, אולי בגלל שבאופיו הוא אטי, לא אצילי כמו הסוס. אבל מי שעבד כל השנים זה החמור. חיה חכמה, רגועה וזהירה ששומרת על עצמה. סוס יכול להתאבד מפחד".


חיפשה מלוכה, מצאה אתונות

זה היה ללא ספק הריאיון שבו הפסקול הכי לא שגרתי שערכתי. בכל רגע נתון נשמעה צהלתו של סוס והתחלפה בנערת חמור, בקריאת תרנגול, בגעגוע של ברווז ובשאר צלילים לא מזוהים. תמוז, המורגל בכל אלה, חייך בכל פעם שהופנתה תשומת לבי לחלון בגלל ההתעוררות המחודשת באורווה. בתווך נשמע כל העת קול צחוקם של שלושת ילדיו הקטנים.

איך קורה שרק בגיל 57 מחליטים להביא ילדים לעולם?
"כל חיי אהבתי ילדים, אבל חשבתי שזה עוול להביא אותם לעולם כזה, שבו אנשים פוגעים זה בזה בלי למצמץ, חושבים רק על עצמם ואין טיפת מחשבה על הטבע ועל הכדור שהם חיים בו. המדינה שלנו לא שונה בעניין. זו אחת הסיבות העיקריות לכך שכל מערכות היחסים הקודמות שלי הסתיימו".

איך התרחש המהפך?
"כשאמי חלתה באלצהיימר היא עברה להתגורר איתי. למרות התנגדותה הראשונית, הוחלט להצמיד לה מטפלת ממולדובה. ככה, לפני עשר שנים, הגיעה אלינו טניה".

"חששתי מאוד להגיע לארץ זרה לחלוטין", מודה טניה בלי שמץ של מבטא. "אני מגיעה מכפר קטן במולדובה. כשצביקה התקשר אליי ושמעתי את החיות ברקע, הבנתי שארגיש כמעט כמו בבית. כשהגעתי לכאן הייתה תחושה כאילו כלל לא עזבתי את הבית ואת חיות הכפר. הצצתי מהחלון, ראיתי את בעלי החיים והתחברתי מיד".

צביקה: "היא באה לחפש מלוכה ומצאה אתונות. יש לה גישה נפלאה וטבעית לבעלי חיים. היא לימדה אותי המון. טניה יודעת לזהות כל סוג של צמח, אפילו פה בארץ. האהבה שלה לתחום מדהימה. זה כבש אותי. וגם היא כבשה אותי".

טניה: "ואז נכנסתי להיריון. ולמרות שלצביקה היה קשה עם הרעיון להביא ילדים לעולם, הנה, התוצאה מתרוצצת פה מסביב".

צביקה: "כשהבנתי שאני יכול להניח בצד את העקרונות שלי, הכול התהפך. אז גם ידעתי שלא אסתפק בילד אחד. אם יש לי משפחה, אני רוצה שהיא תהיה גדולה ושמחה. אני עדיין לא בטוח שסגרנו את הבסטה. יש עוד זמן".

טניה: "אני בת 35, השעון שלי מתקתק, לא שלך".

איזה תגובות מקבל גבר בן 62 שנשוי לבת 35?
"כשהפכנו לזוג כולם קיבלו את זה יפה, בעיקר מי שראה איך טניה התייחסה לאימא שלי. היא הייתה כמו הבת שמעולם לא הייתה לה, והכול התחבר בטבעיות — לבית, למשפחה, לבעלי החיים".

ודאי יש הרמות גבה.
צביקה: "כשאני נכנס עם הילד למקום חדש, אומרים לו, 'איזה יופי, סבא בא איתך'".

טניה: "בבית הספר של ניק חושבים שאני אחותו, והוא משוויץ שאני אימא שלו. כשהלכנו לקנות ציוד לליאור לפני שהוא נולד, שאלו למה דווקא סבא הצטרף לקניות".

צביקה: "גיל זה שטויות. אבא שלי בן 92 ועדיין נוהג. הוא מתלהב ויש לו ערימת תמונות של הנכדים שהוא מראה לכל החברות שלו. כרגע יש לו לפחות שתיים בו־זמנית".

איך זה להיות אבא בגיל 60?
"אני לא יודע איך זה להיות אבא בגיל 25, אז אין לי קנה מידה להשוואה. יש לזה שני צדדים. כשאתה צעיר, יש לך אולי יותר סבלנות, אבל אתה בבלגן, רוצה לטרוף את העולם. אני יותר רגוע, ממוקד ומתון. האושר הוא אותו אושר והכיף זהה. צורת החשיבה הטבעית שלי היא על בעלי חיים. אין אצלם משחקים, הם מתנהגים ומחוברים לעולם הזה באמת. אנחנו וירטואלים יותר. הגישה הזאת עוזרת לי מאוד בגידול הילדים".

טניה: "הוא אבא כמו כל אבא. עובד הרבה, אבל מוצא זמן בשבילם".

מאחר שטניה אינה יהודייה, נערכה החתונה בקפריסין. "הסתובבנו בלרנקה על החוף, בשמלה לבנה, וכרסה של טניה בין שיניה היפות, זה היה די סוריאליסטי", מספר צביקה בחיוך. "עברנו הרבה מדורי גיהינום בעניין החתונה וההישארות שלה כאן אחרי שאמי נפטרה. שלא לדבר על הייסורים עד שהבאנו את ניק לארץ. שניהם עדיין תושבים ארעיים ולא קיבלו אזרחות. הילדים ישראלים לכל דבר, גם אם לא יהודים, אבל זה פחות מטריד".

טניה, הגעת מכפר שקט ונידח למדינה בהפרעה. התרגלת?
טניה: "עוד אין לי חותמת רשמית לישראליות שלי, אבל היום כבר כולי כחול־לבן. אני מדליקה נרות שבת בדיוק בזמן ומדברת עברית שוטפת, כי היה לי מורה מצוין. מדי פעם נפלט לי איזה 'אצלכם', וצביקה שואל אותי מתי זה כבר יהיה 'אצלנו'".

צביקה, אתה מתחרט שלא התחתנת והולדת ילדים בגיל צעיר?
"אני לא מצטער על שום דבר שעשיתי או לא עשיתי בחיי. הייתי רווק שנים ארוכות, טיילתי, עברתי דברים מדהימים. הדבר היחיד שקצת מציק לי הוא שכנראה לא אזכה לראות נכדים. חוץ מזה, כשדברים צריכים לקרות הם קורים. אתה מכוון לדבר אחד, יוצא אחר. הבאתי מטפלת, קיבלתי אישה. גם צביקה פיק הפך לאבא ובעל בגיל מבוגר, זה כנראה בא עם השם צביקה".