האירוע האישי המכונן במהלך "צוק איתן", מבחינתו של כתב "ידיעות אחרונות" ו-ynet מתן צורי, הוא ניסיון החדירה לקיבוצו זיקים דרך הים.

עוד על הקיבוצים במבצע "צוק איתן":
התנועה הקיבוצית מסייעת לפצועי "צוק איתן"
ח"כ לשעבר שי חרמש ממשיך לסייע לעוטף עזה
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

זה קרה ביום הראשון למבצע (8.7), בשעות הערב המוקדמות. צורי (35), אחד משני כתבי הדרום המתגוררים בזיקים (השני הוא אלמוג בוקר מחדשות ערוץ 10), נפרד חמש דקות קודם לכן מאשתו ומשני ילדיו שיצאו מהקיבוץ צפונה עקב ההסלמה.

שניות ספורות לאחר שמכוניתם חלפה על פני שער הקיבוץ, התקבלה הודעה ברשת הפנימית על ניסיון החדירה, וניתנה הוראה לחברי הקיבוץ להסתגר במרחב המוגן בבתיהם הנעולים.

אז ננעלת במרחב המוגן?
מתן צורי: "מה פתאום. אני עיתונאי. כשאומרים לעיתונאי להסתגר בבית, הוא תמיד עושה ההיפך. יצאתי החוצה כדי לראות את האירוע מקרוב, ולהביא את הסיפור ממקור ראשון ל'ידיעות אחרונות'".

בחצות הלילה, בתום האירוע, הוא ישב לבדו בבית וערך מעין חשבון נפש. "מצד אחד אני אוהב את המקום שאני חי בו, את האנשים, את הקהילה שבה אנחנו חיים", הוא מסביר. "מצד שני, שאלתי את עצמי האם אני מגדל את הילדים שלי במקום שעלול לגרום להם חרדות ואפילו סכנת חיים. הרגשתי רע עם זה שאני כל כך אוהב את המקום, עד כדי כך שאולי אני מסכן משום כך את עצמי ואת משפחתי".

התחושה הזו נפוצה מאוד בעוטף-עזה.
"נכון. האנשים שגרים בקיבוצים בעוטף-עזה אוהבים את המקומות שלהם ולכן הם לא עוזבים. זו כבר לא האידיאולוגיה של האחיזה בקרקע מימי 'אנו באנו', שאפיינה את סבתא וסבא שלי שהקימו את קיבוץ מפלסים. זו האהבה לשכנים ולאנשים שחיים יחד בקהילה. בזכות הדבר הזה האנשים נשארים בקיבוצים, למרות שכבר 14 שנים הם חוטפים רקטות ופצמ"רים".



תחושה רעה
את המסקנות שגיבש צורי בעקבות אותו חשבון נפש לילי, תוכלו לקרוא בסוף הכתבה. כדי לסגור מעגל, נציין שגם לקראת סוף המבצע, שהתברר שהוא לא כל כך סוף, נקראו חברי זיקים להסתגר בבתיהם בעקבות ניסיון חדירה דרך מנהרה, שהתבצע בגזרת זיקים סמוך לגדר שבחוף הים.

ביום שישי האחרון, שבו התפוגגה הפסקת האש בת 72 השעות, הרשה לעצמו צורי להיאחז בשביב של אופטימיות. הוא יצא עם משפחתו ליום כיף בקלי"ה שנועד לחברי זיקים, בתקווה שיוכל לאפשר לעצמו סוף שבוע רגוע לאחר למעלה מחודש מאומץ של עבודה. השיגורים לעוטף, שהחלו כבר בשמונה בבוקר, הבהירו לו כי נאחז בתקוות שווא, והוא חתך את החופשה וחזר לסיקור אינטנסיבי של אירועי סוף השבוע.

התאכזבת?
"היתה לי תחושה רעה מאוד. תחושה שהקבינט לא ממש יודע איך להתמודד עם הסיטואציה שנוצרה. לא ייתכן שאנשים חזרו הביתה על סמך ההודעה של הגורמים הרשמיים, כשהם חושבים שהשאירו מאחוריהם חודש של לחימה שבו נאלצו לעזוב את בתיהם, ופתאום הם מוצאים את עצמם שוב בנקודת ההתחלה של המבצע.

"אזרח לא אמור להשלים עם מצב כזה. כתושב עוטף-עזה אני חושב שהקבינט והצבא צריכים לעשות מהלך שיגרום להכרעה, ורק לאחר מכן להודיע שאפשר לחזור לשגרה. שגרה היא לא חזרה ליומיים שקט ואחרי זה טפטופים. שגרת חיים היא מושג שמתייחס לטווח הארוך. את זה הממשלה והצבא עוד לא השיגו למען האזרחים".

חמש הלוויות
הוא בן הדור השלישי בקיבוץ מפלסים. סבתו וסבו מצד אביו הגיעו להקים את הקיבוץ מחוות הברון הירש בארגנטינה, וסבו היה החקלאי והטרקטוריסט הראשון של הקיבוץ. גם אמו היא בת מפלסים.

את לימודי התיכון שלו עשה בבית ספר חקלאי בכפר-סילבר, ושם גם פגש את אשתו יעל (33), רואת חשבון ב"אינטל" בקריית גת, שהגיעה מהיישוב נהורה בחבל לכיש. לפני שהתגייס עזב מתן את מפלסים עם הוריו, אביבה ויוסי, אך הקשר עם משפחתו הענפה שנותרה בקיבוץ ובהרחבה הקהילתית שלו נשמר עד היום.

לאחר שנישא ליעל הם התגוררו בבאר שבע, אבל את ביתם תכננו לבנות בקיבוץ בדרום. הם חיפשו את הקהילה הכפרית ואת החינוך הקיבוצי לילדיהם, יאיר (5) ונגה (3).

"בדקנו את ההרחבה במפלסים, אבל זה לא הסתדר", הוא מספר, "המשכנו לחפש הרחבה באזור והגענו לזיקים. נפגשנו עם נציגי הקיבוץ, וזה מצא חן בעינינו. לא ממש הכרנו את האנשים בזיקים, מלבד כמה בעלי תפקידים שפגשתי במסגרת העבודה. בפברואר 2011 נכנסנו לבית בהרחבה, ומאז פשוט התאהבנו במקום".

לעיתונות הגיע צורי בעקבות תאונה שבה איבד את הראייה בעינו השמאלית. עד אז ראה את ייעודו בחיים כחקלאי, ולאחר שירותו הצבאי עבד בחווה חקלאית של חברת "הזרע".

באחד הימים נכרך חוט ברזל בתוף המתחחת שעליה עבד, ופיסה ממנו, שעפה לעברו, קרעה את הרשתית בעינו. בעקבות התאונה החליט שלא לסכן את עינו היחידה ועבר לתחום התקשורת. בשנת 2