רק בדיעבד התברר ליונתן בשיא (מעלה-גלבוע) גודל השבר בעקבות נפילתו של דוב לקס, המ"כ שלו במלחמת ששת הימים.

כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

בקרב הקשה על מתחמי אום-כתף שכל מרדכי לקס, אביו של דוב, את בנו-יחידו מנישואיו לטובה. עבור מרדכי, ניצול השואה, איש הציונות הדתית, היה זה קשה מנשוא. את שלושת אחיו הבוגרים של דוב ואת אמם, אשתו הראשונה, איבד באושוויץ-בירקנאו. מקורביו סיפרו כי הוא לא יכול היה לעמוד שוב במבחן הנורא ונפטר כמה שנים אחרי האסון, משברון לב.

אולי עבור רבים מאתנו היתה מלחמת ששת-הימים מלאת הישגים. יש האומרים שהיו אלה "הישגים טרגיים" לציונות, ויש מגדירים אותם כ"תחילת הגאולה". 47 שנים חלפו, כמעט יובל. כך או כך, זהו אירוע כמעט "היסטורי" עבור רבים - רחוק ונשכח. לא עבור יונתן בשיא, אז חייל צעיר, בן 19.

"כשאני מספר לנכדיי שהשתתפתי באותה מלחמה הם שואלים: 'סבא, היית גם במלחמת יהודה המכבי?...' אבל עבורי זה היה הקרב הראשון", הוא מספר. "הייתי חייל בבית הספר למ"כים בשבטה. לא אוכל לשכוח את הלילה ההוא, הסוער מכל. את הקרב על מתחם אום־כתף בלילה הראשון למלחמה".

קורס מ"כים, המפרך תמיד, היה קשה בדיעבד אף יותר למחזור בני המשקים של הנח"ל שהתגייס בינואר 1967. בשיא נזכר, איך לא, במסע הרגלי המטורף בסיום הטירונות, ממחנה 80 (ליד גן-שמואל) ועד לשבטה. "כשהגענו לשער", הוא מחייך, "קידם אותנו המג"ד, עופר בן דוד, באלו המילים: 'אני כבר שנתיים בתפקיד הזה ואתם המחזור הראשון שרואים שאתם שמחים שהגעתם לכאן"...

אחרי אותו מסע בלתי-נשכח, עם ההרשמה המתחייבת בראשיתו של כל קורס, תקוותו של בשיא כי מעתה יהיו החיים קלים יותר - התבררה עד מהרה כתקוות שווא. ה"הרשמה", הרוטינית לכאורה, עתידה היתה להיות הרת גורל לחלק מאותו כוח, שהציוות של אנשיו לשלוש המחלקות ולתריסר הכיתות נקבע על פי סדר הרשמתם.

וכך מצא עצמו בשיא - בין הנרשמים הראשונים - משובץ בכיתה 1 של מחלקה 1. המ"כ היה דוב לקס, חבר בגרעין "שחל" שהיה מיועד לטירת-צבי, הקיבוץ השכן לשדה-אליהו, קיבוץ הולדתו של בשיא, אף כי אישית לא הכירו זה את זה עד למפגש הצבאי ביניהם.

מתחם מבוצר
עד לתקופת הכוננות לקראת המלחמה התגבש הקורס. חבריו והוא, נזכר בשיא, העמיקו בלימודי הניווט, ביצעו שכיבות במארבים וסחבו "ציוד פילים" על הגב מיעד ליעד באימונים. ואז פרצה המלחמה.

הקרב על מתחם אום-כתף, שבו השתתפו, ייתפש לימים כאחד מהקרבות הגדולים מסוגו, שהעניק לאריק שרון, מפקד אוגדה 38 דאז, מקום בשורה אחת עם גדולי המצביאים בהיסטוריה הצבאית העולמית. במסגרת אותה אוגדה לחמה "חטיבת הנגב", חטיבת חי"ר 99, בפיקודו של יקותיאל (קותי) אדם, ובה גדוד 906, הגדוד בפיקודו של עופר בן דוד, שאליו שובצה גם פלוגת קורס המ"כים.

מתחם אום-כתף נמצא מזרחית לצומת אבו-עגילה בחלקו המזרחי של חצי האי סיני. תוכנית הקרב של החטיבה חייבה כיבוש קו תעלות מצרי צר וארוך מאוד, מצפון לדרום, שבמרכזו "נחתך" על ידי כביש אספלט מרכזי בין ניצנה לצומת אבו-עגילה. היעד המצרי גובה על ידי שרשרת גבעות נמוכה וכלל שלוש תעלות קשר שגוננו האחת על השנייה, כשמעליהן מרחב חשוף המוגן מאחור על ידי מצדיות, בונקרים וארטילריה כבדה.

האחריות ללחימה בכל תעלה הוטלה על גדוד חי"ר. המשימה של פלוגת בני המשקים היתה לטהר את גב היעד בשטח החשוף. מפקד הפלוגה זאב אונגר והמ"מ של בשיא וחבריו במחלקה 1, אשר גנוט, נעו ביחידת החוד.

על מנת למנוע ירי בין הכוחות והתעלות צוידו החיילים המובילים, נזכר בשיא, בפנסים מנצנצים על הקסדה, בצבע שונה לכל כוח, כך שאפשרו זיהוי כוחות שכנים ומנעו ירי מוטעה על כוחותינו. שני החיילים, מכיתה 1 וממחלקה 1 (זוכרים - הרשמה...), שהובילו את פלוגת בני המשקים וצוידו בפנסים, היו זלי רוט מאפיקים ובשיא עצמו.

בשיא: "אני זוכר שלפני היציאה לחצנו ידיים ונפרדנו אחד מהשני בידיעה שסיכויינו לשרוד את הלילה קטנים משל שאר חיילי הפלוגה. אישית, לא אשכח עוד מטרד 'קטן' שחוויתי ממש לקראת היציאה. עקרב צהוב התיישב בתיק מחסניות המקלעון (7.62 מ"מ) שסחבתי על גבי. העקיצה בצוואר הכאיבה מאוד, הרופא המליץ לפנות אותי מחשש שאני עלול לעצור את תנועות הכוח, אבל אשר המ"מ פסק: 'הוא ילך כמו כולם'. והלכתי".

הכוח חצה את הגדר ואת המכשול והסתער אל תוך התעלות והיעדים השולטים, בדיוק בשעה 23:15 בלילה הראשון של המלחמה. עלטה שררה בשטח. אש עזה. קולות הנפץ התערבבו עם נאקות הפצועים. היו מקומות בהם התפתחה לחימה קשה מטווח אפס, תוך שימוש גם בכידונים ובסכינים.

אבל הפקודה היתה חדה וברורה: לא עוצרים כדי לטפל בנפגעים. "באופן לא מפתיע התברר בדיעבד כי אלה שנעו בתוך התעלות נפגעו פחות, א