רק בשנים האחרונות התירה הצנזורה לחשוף את מה שהיה אחד הסודות המבצעיים השמורים של צה"ל במלחמת יום כיפור: "דוב לבן", יחידת קומנדו אמפיבית משוריינת, שהוקמה בתחילת שנות השבעים ואולי היתה יכולה לשנות מקצה לקצה את פני המלחמה בגזרה המצרית.

עוד קיבוצניקים במלחמת יום כיפור:
מוכה טרוף ושכול - קיבוץ בשנה שאחרי המלחמה
המג"ד הציל את חיי הטנקיסט מקיבוצו
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

ארבעים שנה אחרי, מספר את הסיפור יוסל'ה יודוביץ', חבר קיבוץ כפר מנחם, שהקים את היחידה ופיקד עליה עד שפורקה.

הבטחה והחמצה
הכל היה מוכן לצליחת תעלת סואץ. באוגדה 143 הסתופפו קציני שריון וחי"ר תחת חופת האוהל הענק, מסביב למפת לוח מאירת עיניים במרכז, ושמעו ממפקדם, אריק שרון - שלא מכבר החליף בפיקוד על האוגדה את שמואל גורודיש (שהחליף אותו בפיקוד דרום) - תזכורת על כל המהלכים, הקודים והצבעים שהדגישו את פרטי הפרטים של מבצע "אבירי לב".

ליודוביץ', המפקד הצעיר והנמרץ של גדוד הסיור 88, סומנה משימה חיונית ומורכבת במיוחד במערך המבקיע הזה.
יודוביץ' רענן עוד באותו יום את הפקודות עם מפקדי-המשנה של הגדוד. בדיוק שש שעות לפני שעת הצליחה המיועדת, גלש ל"אגם המר", בסיוע העלטה, כוח משוריין אמפיבי, שלל מלחמת ששת הימים, מתוצרת סובייטית. כוח המשימה כלל 15 נגמ"שים מסוג BTR 50 ושישה טנקים מדגם פ.ט. 76, מאוישים בכוח אדם איכותי במיוחד.

בשיתוף עם יחידת הנדסה ימית, ניקו בשלב ראשון מוקשים שנזרעו (על ידי ישראל) בצדו המזרחי של האגם. משם המשיך הכוח אל היעד הבא - בטווח שיוט של כ-14 ק"מ - "מזח הדייגים" בצד המצרי. הטנקים הועלו על דוברות ופתחו באש חיפוי לצורך תפיסת "ראש חוף" על ידי הכוח המסתער. משם הוסיף הכוח המשוריין לנוע כ-15 ק"מ צפונה, כשהוא מנהל חילופי אש עם יחידות טורדניות קטנות בצדי הדרך, אל המשימה הכבדה יותר שעמדה בפניו - השמדת מתחם ארטילרי מצרי ששלט על אזור הצליחה.

זה היה אמור להיות ה"אס" של צה"ל במלחמת יום כיפור. כך תוכנן בסודי סודות לפתוח, בהפתעה גמורה ועם מינימום אבידות, פתח רחב לחציית התעלה עבור כוחות גדולים. אלא שלמרבה הצער התפתחו העניינים בכיוון אחר. לו התממשה התוכנית, ייתכן כי היתה "מבלבלת" את מפקדת הצבא המצרי, והיתה עשויה לשנות משמעותית את תמונת הקרב וההישגים מן הזווית הישראלית.

אלא ש"הפעולה", שהצליחה להרשים כל כך את מפקדי צה"ל ואת ראשי מערכת הביטחון רק כמה חודשים לפני המלחמה, בקיץ 1973, לא יצאה אל הפועל. המעמד ההרואי שלו זכה הגדוד האמפיבי "דוב לבן" (שנקרא כך הן משום הקונוטציה הסובייטית של היחידה שהשתמשה בכלי שלל מתוצרת רוסית; הן משום ש-88 בגימטרייה הוא "דב לבן", בכתיב חסר) - עוד לפני שטבל בקרב המימי הראשון שלו - נותר בספרי ההדרכה ובפנטזיה שהפיץ סביבו ברעידת האדמה של המלחמה ההיא. בשטח - זו היתה החמצה. רק עוד יחידה קרבית, אמנם מובחרת, אבל רכובה על כלים מיושנים.



קומנדו השריון
לגדוד 88, אפשר לומר, היתה תוחלת חיים קצרה במיוחד. הוא יצא למלחמת יום כיפור עם 126 לוחמים. 18 חיילים וקצינים נפלו בקרבות (16 מהם בקרב על הסרפאום), 32 נפצעו. בתום המלחמה התפרקה היחידה, וחייליה ומפקדיה פוזרו בין יחידות קיימות.

יוסל'ה יודוביץ' היה למג"ד גדוד טנקים 25, מאוחר יותר חתם קבע והיה למח"ט 889, ולקראת שחרורו כיהן כסגן מפקד אוגדה 440. הזיכרון המתרחק של גדוד 88 מקבל חיזוק פעם בשנה, מדי שנה, כאשר מתרכזים חיילי הגדוד, יחד עם בני המשפחות השכולות, ב"פארק האנדרטות" שבלטרון, שם זכתה היחידה - באופן יוצא דופן - לאנדרטת הנצחה משלה.

סיפור הקמת היחידה כרוך גם בסיפורו האישי של מפקדה. יוסל'ה יודוביץ' התגייס לשירות סדיר בשנת 1961. תחילה שימש כנהג טנק בגדוד 82, אצל מפקד ששמו יצא לפניו - שמואל גורודיש. השניים עתידים להיפגש, לטוב ולרע, בעוד כמה צמתים בעתיד. אחרי קורסי פיקוד וקצונה (ושלושה חודשי קבע) השתחרר יוסל'ה באפריל 1964 וחזר לכפר-מנחם.

חודשים מספר לאחר מכן קיבל פיקוד על צוות סיור מילואים (שכלל מחלקת סיירים, מחלקת חבלנים ומחלקת רגמים) בחטיבה 14. לקרבות מלחמת ששת הימים יצא כמפקד הצוות שהוכפף לגדוד 53, אז בפיקוד נתקה ניר. גם במקרה הזה עתידים היו השניים להיפגש בהמשך הדרך.

משימתו של יוסל'ה היתה לנווט את הכוח, לעקוף את המתחם המצרי הגדול, ולתקוף בהפתעה בעורפו. התוצאה היתה פגיעה אנושה בדרגי התחזוקה המצריים וניתוב גדוד 53 לעמדות לקראת אחד מקרבות השריון הגדולים של מלחמת ששת הימים בינו לבין כוח טנקים מצרי.

במהלך אותו קרב נפצע קשה מג"ד 53, נתקה ניר, ושתי רגליו רוסקו. מי שנמצא שם בשבילו וחילצו במו ידיו - היה יודוביץ'. הסגן הצעיר, שאחריות כה רבה הוטל