הדבר היה בשנים הראשונות שלאחר הפילוג. באחד הימים - מספרת אילנה לוז, שהיתה אז גננת צעירה - כשטיילה עם ילדי הגן ברחבי עין חרוד איחוד, היתה עדה למעשה מביש: שני חברי קיבוץ התקוטטו ביניהם, ואפילו השליכו אבנים זה על זה, בסמוך לחדר של אביה, שיצא ומיהר להפריד ביניהם. בערב, כששוחחו על הקטטה, אמר לה האב: "כן, זה לא ראוי, אך בקיבוץ יש מקום גם לחברים כאלה..."

עוד היסטוריה קיבוצית:
שומרת על השומרות
ספר חדש: המנהיגים הקיבוצניקים היו אוליגרכים
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

אביה של אילנה היה שלמה לביא - חלוץ ומנהיג, איש עבודה והגות, מהפכן וחדשן, ומופת של יושרה וצניעות, מראשוני העלייה השנייה. כהוגה רעיון "הקבוצה הגדולה", שלימים תיקרא קיבוץ, האמין שאכן, בקיבוץ יש מקום לכולם, "גם לחברים כאלה".

לא מכבר, בחודש יולי, מלאו יובל שנים למותו של לביא. בפתח חגו של עין־חרוד, שבי"ח באלול ימלאו לו 92 שנים - האירוע יתקיים בעין-חרוד איחוד ב-23.8 - נפגשתי מתוך רצון לשמר את זכרו (אני ממולדת ומדריכת טיולים) עם אילנה לוז, בתו של שלמה, חברת בני-עטרות, בניסיון למלא כמה "חורים" בסיפור חייו.

להמשיך כפועל
שלמה נולד למשפחת לבקוביץ, מחסידי גור, בפלונסק שבפולין, בחנוכה 1884. למרות הדוחק הכלכלי, התעקש האב שבנו חריף השכל ילמד בישיבה ויהיה תלמיד חכם. כדי להשתתף בעול פרנסת המשפחה, ולמרות התנגדות הוריו, עבד הילד שלמה במאפייה של סבו וסבתו.

בעודו נער נחשף לציונות והיה לפעיל בארגון "עזרא", לצד דוד בן-גוריון ושלמה צמח. בחשאי לימד ילדי יהודים עניים תנ"ך ועברית. ב-1905, בן 21, למגינת לב הוריו, ברח מביתם ועלה לארץ ישראל, מצויד במעט רובלים שחסך בעבודתו, ובצרור בגדים. את ייסורי המצפון על שלא נטל פרידה מהוריו, הקלה התכלית החשובה מכל: ההגשמה בהתיישבות בארץ ישראל.

כאן הצטרף לפועלים העבריים בפרדסי פתח-תקווה. חוסנו הגופני שנרכש במהלך שנים של לישת בצק במאפייה המשפחתית, הקל עליו בעבודת העידור, ולא פעם נחלץ לעזרת פועלים שהתקשו לעמוד בה. הוא התמקצע בנטיעות ובהרכבות עצי הדר, והדהים גם את הפועלים הערבים המיומנים כשעמד במשימה קשה במיוחד: עקירת חלקת עצי איקליפטוס, ונטיעת עצי פרי במקומם.

האגרונום פסקל, שרכש קרקעות במושבה החדשה כפר-סבא, הציע לשלמה פיסת קרקע להתיישב בה, ואף להביא וליישב עליה את הוריו. לפליאתו, דחה שלמה את ההצעה המפתה, והעדיף להמשיך לעבוד כפועל ולא להיות לאיכר במושבה.



ב-1906 חזר שלמה לפלונסק והתגייס לצבא, כדי לחסוך מהוריו תשלום קנס כספי כבד שהיו נדרשים לשלם אלמלא התגייס. כך הספיק לבקר אצל הוריו לזמן קצר, ומייד לאחר הגיוס נמלט וחזר לארץ ישראל.

באוטוביוגרפיה החלקית שכתב כשהיה כבן שבעים, "עלייתו של שלום ליש" (1956), מתאר שלמה את שנות נעוריו, את מסע עלייתו ארצה ואת שנותיו הראשונות כפועל עברי. במבוא לספר נתן ביטוי מרגש לכאבו ולבדידותו כאב ששכל את שני בניו, ירובעל והלל, בקרבות מלחמת השחרור.

באחרית ימיו כתב רשימות לספר המשך, אך לא הספיק להוציאו. הוא רצה לכתוב עוד על ימיו בעין-חרוד, ולא הספיק. בהיותו קרוב לגיל שמונים התלוצץ עם מכריו, שאם יכתוב את כל מסכת חייו, יהיה עליו להאריך ימים לפחות עד 120. כרך ההמשך ל"עלייתו של שלום ליש", העוסק בתקופת היותו פועל, נערך וראה אור לאחר מותו, בשנת 1964.

הקיבוץ הגדול
בטרם התיישב בעין-חרוד, הקיבוץ הגדול הראשון, שהגשים את חזונו, כפי שניסח אותו בכתובים כבר ב-1918 - עבר ועבד שלמה בכמה תחנות: בחוות בן-שמן, עם כמה מחבריו, שמר על אדמות שרכשה קק"ל. אחרי כמה חודשים של ניהול החווה בחולדה עבר לחוות ההכשרה בסג'רה והצטרף לארגון ה"שומר", שהיה בחיתוליו, ובמסגרתו פעל בגליל וביבנאל.

כשעבד בחוות כנרת התוודע אל ראשוני דגניה, ומן הסתם, גם לרעיון הקבוצה הקטנה, שהסתייג ממנו. בחזון שלו, חזון הקבוצה הגדולה, ייצרו הכל, "משרוך נעל ועד לטרקטור", ויעסקו בחרושת בנוסף לחקלאות - רעיון שאיש לא העלה אז על דעתו.

עם הקמת "גדוד העבודה", ב-1920, נמצאה ללביא שעת הכושר למימוש חזון הקיבוץ. אחרי ששכנע את חנקין, רוכש אדמות עמק-חרוד, להקים עליהן את הקיבוץ, היה עליו לשכנע גם את ראשי ההסתדרות הציונית, שיעניקו את תמיכתם הכספית. לשם כך נסע ב-1921 לקונגרס הציוני ה-12, שהתקיים בקרלסבד שבצ'כיה, והצליח במשימת השכנוע.

עוד בטרם נפלה ההחלטה החיובית בקונגרס, הקימו שתי פלוגות מגדוד-העבודה מחנה אוהלים סמוך למעיין חרוד (י"ח באלול, תרפ"א), ושלמה שלח לחברים מברק עם דיווח משמח על החלטת הקונגרס. בשובו ארצה, הצטרף לחבריו במחנה. כמה חודשים לאחר מכן פגש בחיפה את יצחק טבנקין ומשפחתו, והציע להם להצטרף לעין-חרוד. לימים ינהיג