למי שחדלו להאמין שישנם עוד אנשים כמו האנשים ההם, כדאי שתכירו את חברי הקיבוץ העירוני ראשית. 38 משפחות של חברים ופעילים, דתיים לאומיים, על פי ההגדרות הרווחות, שלא תורתם, אלא נתינתם אומנותם. את מה שעשו חברי ראשית לשכונת קריית מנחם בירושלים, לקליטת העלייה מאתיופיה ולאינטגרציה בחינוך, כדאי ללמוד, לאמץ וללמד.

עוד על הקיבוצים העירוניים:
תמוז: חברי הקיבוץ העירוני חרדים לבית שמש
הקיבוץ בעכו חוגג חמש שנים
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

אנחנו יושבים במשרד הצנוע של תמי בן שלום, מנהלת בית הספר "ראשית", שכמו בהיאחזות הנח"ל בסיני, מונח על אחד ממדפיו "שירי רחל", ואת אחד מקירותיו מקשט "החמניות" של ואן גוך. זה עתה סיימנו סיור מאלף בחצר בית הספר, כנספחים למשלחת אנשי חינוך ממדינות דרום אמריקה, שהביא לכאן משרד החוץ, כמנהגו בשנתיים האחרונות, ללמד, להראות ולהתגאות.

בקול רך וענייני, כמו נזהרת שלא לחטוא בשמץ של יוהרה והערכת-יתר, מגלגלת תמי את סיפורו של ראשית, מבראשית. זה התחיל ב-1979, כשהיא וירמיהו בעלה, יחד עם שתי משפחות שינשינים אחרי צבא, וחמישה צעירים בשנת חופש, כולם מ"הקיבוץ הדתי", ביקשו "לחיות חיים משמעותיים, חיים חלוציים עם אתגר חברתי, במקום שהכי זקוק לנו". הם מצאו את המקום בשכונת הבוכרים, ובכספי החתונה שלהם שכרו איזו חצר למגורים, ויצאו להתפרנס כקבוצת עבודה בבניין.

מבנה הקרדו בעיר העתיקה היה אחת מתרומותיהם לבניין ירושלים. "עשר שנים חיינו שם, עברנו תהליך אינקובציה, אבל השכונה הלכה והתחרדה עד שכבר לא התאימה לנו, אז חיפשנו מקום אחר, עם מכנה משותף ציוני. במקביל הצטרפו אלינו בוגרי גרעינים, והצטרף גם יואש הרפז, בן קיבוץ משמר העמק שחזר בתשובה, ובתמיכת דובי הלמן מיטבתה, מזכיר התק"ם דאז, אליו התקבלנו כקיבוץ נלווה, ובניגוד מוחלט לדעת אחרים בתק"ם - עברנו לכאן, לקריית מנחם. בחרנו במקום הזה משום שהיה פצע פתוח בעיר, וגם המוסדות העירוניים והממלכתיים הכירו בו והכריזו עליו כשכונה בעייתית במיוחד. אני זוכרת את הסיור שעשינו בשכונה עם שר השיכון דאז, דוד לוי. מה שראינו, רק חיזק את בחירתנו".

"להחזיר את ציוץ הציפורים"
גם מבעד לאיפוק ולצמצום שנוקטת תמי בדבריה - סוג של התנהלות ואופן ביטוי - המציאות שבה נתקלו היתה מבהילה: הררי אשפה ועזובה בחצרות הבתים הדהויים, סחר ושימוש בסמים לאור יום, אווירה של ניכור.

"שכנה אחת", נזכרת תמי, "לקחה אותי לסיור קצר, כדי לשכנע אותי למה לא כדאי לי - היו לי אז כבר שמונה ילדים - להיכנס למקום הזה. היא הובילה אותי אל מאחורי הבלוק, שם פילסנו דרך בין קוצים וערימות פסולת, נזהרות לא להחליק במי הביוב שזרם בחצר, ולא לדרוך על מזרקים ו'באנגים', ואז היא נעמדה ואמרה: 'שימי לב, לא שומעים כאן ציוץ ציפורים. אפילו הן בגדו בנו'. מבחינתי, זו היתה אמירה מכוננת. באותו רגע ידעתי שזה מקומנו - אנחנו עוד נחזיר לכאן את הציפורים. וזה מה שאנחנו מנסים לעשות כאן".

לא רק הציפורים כבר מצייצות בקריית מנחם. ב-12 שנותיהם כקיבוץ בשכונה, הצליחו חברי ראשית לעשות בה הרבה יותר. הם חוללו סוג של נס. למראה גינות הנוי המתאמצות לפרוח בשכונה, פיסות הדשא המוריקות, ופניהם המאירות של התושבים, שהמילה "קיבוץ", במבטא אתיופי או רוסי חינני, נישאת על שפתיהם בהכרת תודה ובהערכה - קשה להעלות על הדעת מה היה כאן פעם.

דרך ארץ קדמה לתורה
אבל המהפך הדרמטי מכולם התרחש, ללא ספק, בתחום החינוך, בו השקיעו חברי הקיבוץ מלכתחילה, וממשיכים להשקיע, את עיקר מרצם ופעילותם, ב"דרכי אבות" - דרכי הקיבוצים שמהם הגיעו, עם תוספת יצירתית ומקורית משלהם. בית הספר היסודי "ראשית" (430 תלמידים), וארבעת הגנים (130 ילדים), שהקימו במשותף עם תושבי קריית מנחם, פתוחים לקליטת אוכלוסיית השכונה כולה, וגם מחוצה לה, ורשימת ההמתנה אליהם ארוכה בהרבה מיכולת הקליטה.

במערכת החינוך מודגשת, בחזון ובמעשה, חשיבות המרקם האנושי ההטרוגני, כבסיס לחינוך יהודי, והערכים הדתיים-ממלכתיים שהיא מקנה מבוססים על טיפוח יסודות ההכרה, ההזדהות והחוויה. תוכניות אינדיבידואליות מציעות הזדמנות שווה, תשומת לב וטיפוח לכל ילד. ההורים שותפים פעילים בתהליך החינוכי, כדי להבטיח אקלים חינוכי תומך. "דרך ארץ קדמה לתורה", שבו וציטטו המחנכים, כשעלתה השאלה היכן מקומם של לימודי הקודש בתוכנית הלימודים בבית הספר.

"חינוך למידות, להתחשבות בזולת, על ידי יצירת אווירה מכבדת, תומכת ושוויונית - יביא לדרך ארץ", השיבו. גם לביטוי "בכל דרכיך דעהו" העניקו פירוש מעשי משלהם, והוא בא לביטוי מרשים במיוחד: העשרת הלמידה בנושאי טבע, חקלאות וסביבה כגורם משפיע על עיצוב עולמו של הנוער בעידן המודרני, ושיעורי יצירה ואמנות, לימודי מ