בשבוע שעבר הופיעו פרסומים על פיהם כביכול התאבד רזי (רז) גוטרמן ז"ל, לוחם בסיירת גולני מקיבוץ העוגן, בקרב על כיבוש הבופור. בעקבות אותם פרסומים, מסר לנו חברו עמי אבלס, בן קיבוץ כפר-גלעדי (היום במטולה), שהשתתף גם הוא בקרב, את גרסתו. אבלס מדבר תוך סערת רגשות: "מאז הפרסום אני לא ישן בלילות וחשוב לי שישמעו גם אותי, כי אני הייתי היחידי שהיה ליד רזי כשנהרג. אף אחד אחר לא היה שם".

עוד לזכר קיבוצניקים שנהרגו בשירותם הצבאי:
מעבירה את מורשת סבא שנהרג בששת הימים
הפצע של סיירת מטכ"ל
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

"כל מה שאני אומר לך כאן הוא זיכרון אישי ממרחק של שלושים שנה", ממשיך אבלס. "לא סיפרתי את זה כל כך בפירוט אפילו לילדים שלי. בני הוא קצין בסיירת גולני וסיפרתי לו בראשי פרקים, ובתי היא מ"כית, ואיתה דיברתי יותר על רגשות ופחות על פרטים. אני מספר לך את זה כי חשוב לי לשמור על כבודו של רזי ועל כבוד אביו יעקב".

יום הקרב על הבופור החל ב-6 ביוני בשעה 11:00 בבוקר, מספר עמי אבלס. "חצינו את הגבול בין הקיבוצים יפתח ומנרה, והתחלנו לנוע בשיירה גדולה שכללה טנקים ונגמ"שים. בדרך היו קצת הפתעות, קצת ירו עלינו, קצת כלים שהתקלקלו. חצינו את הליטני קצת אחרי 12:00 בצהריים והתקדמנו לאזור הבופור. מתחת לבופור יש ואדי שמגיע מכיוון דרום-מערב. נסענו בתוך הוואדי בתנועה איטית מאוד. כמה מאות מטרים ליד הכפר ארנון, שנמצא מצפון-מערב לבופור, התחילו לירות עלינו מהכפר וקצת מהבופור עצמו. ירינו חזרה והאש פסקה.

"לקראת חשיכה הגענו ל'בית הקשתות', שנמצא ממש מתחת לבופור. קצת לפני כן נפגע מפקד הסיירת משה קפלינסקי, וקיבל טיפול בשטח. הסמח"ט גבי אשכנזי קיבל את הידיעה על פציעת קפלינסקי ושלח את גוני הרניק ז"ל מירושלים (מפקד הסיירת הקודם שהשתחרר זמן קצר לפני המלחמה וחזר לשרת כשנפתחה), שהיה בחפ"ק שלו בארנון, כדי להחליף אותו.

בדרך מארנון לבית-הקשתות התהפך גוני עם הנגמ"ש והגיע אלינו ברגל. כבר היה חושך מלא, בערך שמונה בערב. במשך כל הזמן הזה לא ירו עלינו. גוני ביקש מכולם להדליק אורות ולעשות סדר בכלים ובכוחות. ירדנו מהכלים והקצינים התכנסו אצל גוני לתדריך.

"בסביבות שמונה ורבע בערב הסתדרנו לקראת תנועה ושכבנו על הדרך מתחת לבופור, מחכים לפקודה לתזוזה. היה שקט מאוד. הפקודה הגיעה והתחלנו לנוע למעלה. את הכוח הוביל גוני כמפקד כל הכוחות בשטח ואתו צביקה ברקאי מפקד פלוגת ההנדסה. אחריהם היה כוח של הסיירת בפיקודו של ארז גרשטיין ז"ל (בן קיבוץ רשפים), שהיה אמור לכבוש שני מקומות מול הבופור - הנקבה והאנטנה. גוני הלך איתם עד הפיצול בדרך לבופור. דרך אחת עולה לכיוון הבופור והשנייה עולה לכיוון האנטנה והנקבה.

בפיצול הזה גוני חילק את הכוחות. אחרי הכוח של ארז היה כוח בפיקודו של יובל גלס מקיבוץ גבעת-ברנר, שהיה אמור לשמש כרתק, בלחימה עם הכוח של גלס נהרג גיל בן עקיבא ז"ל מכפר-יהושע. אחרי הכוח הזה היה הכוח המרכזי שלנו, חיילי הסיירת.



"התחלנו לנוע. הלכנו על קטע מת בדרך הלבנה שעולה לבופור ונפתחה עלינו אש תופת מכל הכיוונים. חשוב לציין שכשעולה סדר כוחות כזה גדול על ציר, אז לוקחים מרווחים די גדולים אחד מהשני, כדי שלא יפלו עשרה חיילים מצרור אחד. כשנפתחה האש היינו כוח די קטן של כמה לוחמים, ביניהם רזי גוטרמן מקיבוץ העוגן ואביקם (אבו) שרף ז"ל מקיבוץ בית-זרע. הם הצליחו לעבור את האש, והכוח שהיה במרכז, בו הייתי אני, חטף את רוב האש.

במטח הזה נהרגו ירון זמיר ז"ל מקיבוץ עין-דור ויוסי אליאל מכפר-תבור ונפצעו חיילים נוספים. אני מצאתי את עצמי רץ בתוך מטח כדורים שחלפו מכל צדדי ומעלי. הפחד הפך ליצר חייתי לא מוסבר ולא טבעי. ידעתי שאני צריך לבצע את משימתי, שהיא להגיע לבופור.

"המשכתי לרוץ לבד על הדרך, ותוך כדי זה יריתי לכיוון מקורות האש. הגעתי לעיקול, החלפתי מחסנית וזיהיתי את גוני. שאלתי אותו איפה החבר'ה והוא הצביע למעלה. ראיתי את החבר'ה שוכבים על הסוללה שלפני התעלות בכניסה לבופור. רצתי למעלה ומעלי עבר טיל אר-פי-ג'י. רצתי בריצת אמוק והגעתי לסוללה שלפני התעלות. זיהיתי שם כמה חבר'ה: רזי גוטרמן, אביקם שרף, הקצין מוטי גולדמן מבני-עטרות, גיל אלון מכפר-יהושע, איתן רחימי מקיבוץ הגושרים, סקוט סמול מסביון וגלעד גמרוב מקיבוץ המעפיל.

"התארגנו לכניסה לתעלות של הבופור. מוטי ביקש מאביקם לזרוק רימון. ראיתי שאביקם מתמהמה מעט ושלפתי רימון בעצמי. זרקתי רימון, אביקם זרק רימון וראיתי גם את רזי מכניס יד לפאוץ' באפוד שלו. אולי התכוון לשלוף גם הוא רימון ולא הספיק. קמנו להסתער על התעלה באיגוף ימני. כמו שקמנו והגענו לקראת הפתח, בא מולנו בריצה מחבל, ממש במרחק של בעיטה. ירינו עליו והא