מאהל המחאה בנהריה, שהוקם בסמוך למשטרת העיר (שגם מספקת לו חשמל, מים ומזון) - שונה לגמרי מזה שבשדרות רוטשילד בתל אביב, או בירושלים ובחיפה. אלמלא השלטים התוחמים את חלקת הדשא המוצלת, ניתן היה לחשוב כי מדובר בקמפינג משפחתי תמים בעיצומו של חום יולי אוגוסט. מפגש אינטימי יותר עם יושבי האוהלים, על ספות חבוטות שתרמו שכנים בעלי מצפון, מגלה כי מרביתם לא באים כלל מנהריה אלא מהקיבוצים הסמוכים לה.

בואו להצטרף לעמוד של "ידיעות הקיבוץ" בפייסבוק

נפתלי בוהדנה מקיבוץ גשר הזיו שוהה כאן עם משפחתו כבר שבוע ימים. בוהדנה (39) הוא מיוזמי מחאת הדיור הארצית, ובעצמו יזם נדל"ן אקולוגי שעבר לעבוד בתחום אחר. אורן בלאו (28), בן קיבוץ געתון המתגורר עם אביו ואחיו בדירה קיבוצית אחת, שוהה במאהל כבר שבוע ימים ונחשב לאחד הדוברים הדומיננטיים שלו. גם ולדימיר לובוצקי מקיבוץ געתון, שמתגורר בדירה קטנה בשכר דירה גבוה, עבר להתגורר במאהל לפני מספר ימים. על פי דברי השלושה מתברר, לידיעת נתניהו ושטייניץ, שהחיים בפריפריה אינם זולים כלל, וכי גם כאן נוסקים מחירי הדיור והמחיה באופן המקשה על הקיום והחיים בכבוד.

אורן בלאו הוא בעל תואר אקדמי בביו-טכנולוגיה, ממכללת תל-חי. בסיום לימודיו עבר להתגורר כתושב בקיבוץ מנרה ועבד במשרה חלקית במפעל המקומי, אבל לא היה לו כסף במידה מספקת למימון עלות החדר והמחיה בקיבוץ המופרט. לאחר שהתקשה להחזיר הלוואות שלקח מהבנק, שב בלית ברירה לקיבוץ האם שלו ואל בית אביו (אמו נפטרה לפני שנים), יחד עם אחיו. מאז הוא מחפש עבודה שתתאים לכישוריו, ללא הצלחה.

הוא מתפשר על עבודות מזדמנות בגינון ושיפוצים, אבל האופק רחוק מלהיות מבטיח עבורו. "לא רק אני חסר אונים מול המציאות הכלכלית הקשה", אומר בלאו, "גם חלק מבני הכיתה שלי מתקשים לשרוד אותה והוריהם לא מסוגלים לסייע במימון שכר דירה ובוודאי לא בקנייה או בבנייה של בית. בגעתון יש כאלה שמרימים בתים במיליונים, גם של ש"ח וגם של דולרים, ואני לא מבין איך הם עושים זאת. לי אין כסף לשטח, ודאי שלא לבית. הכל מופרט כאן ברמות גבוהות, קיבוצים הפכו לפיקציה, ורק המנהלים הבכירים מצליחים לצוף מעל פני המים. כולם, בסופו דבר, ייפלו בתחרות הקפיטליסטית הקיימת במדינה הזו".

המאהל שלכם לא ממש מרשים בגודלו ולא נראה שהוא משפיע על הסביבה.
אורן בלאו: "אל תשכח שגם במרכז זה התחיל מצעירה אחת שהחליטה לא לשתוק יותר. נהריה שונה מתל אביב או מחיפה. פה זה כמו משפחה גדולה, כולם מכירים את כולם. אנשים מתביישים שיחשבו עליהם שהם במצב מצוקתי. אבל רבים באים לשוחח אתנו, צופרים לנו מהכביש, תומכים במזון ובציוד. אנחנו מתפקדים כמרכז מידע של המחאה הארצית. בכל רגע נתון יש כאן אנשים במשמרת. גם מהקיבוץ שלי יש הרבה פרגון, מעודדים ומציעים עזרה".

ולדמיר לובוצקי (47) עלה מרוסיה לפני 22 שנה. הוא עסק בתחום הסאונד וההגברה בתל אביב, ובה גם התגורר עד שלא עמד במימון הדירה השכורה. לפני שמונה שנים עבר לגעתון, בעקבות עבודה שקיבל בלהקת המחול, ומאז הוא שם - בדירה קטנה בת חדר וחצי עבורה הוא משלם כ-1,600 ש"ח בחודש, לפני תשלומי הארנונה-חשמל-מים.

ולדימיר לובוצקי. "מקווה שייעשה משהו דרסטי" (צילום: קרני עם-עד)

מאז התמעטו ימי העבודה שלו בלהקה ובכלל, והוא מודה שהחיים קשים לו בקיבוץ המתחדש. "אני ואורן מייצגים זעקה של רבים כמונו שלא מצליחים לחיות בכבוד, ובוודאי שלא לבנות את ביתם. גם בקיבוץ של היום כמעט בלתי אפשרי לבנות, ואף אחד לא ייתן משכנתה לאדם כמוני, גרוש שמרוויח 6,500 ש"ח בחודש. אני מקווה שייעשה פה משהו דרסטי, כי אם זה לא יקרה, המדינה תבער".

הסיפור של נפתלי בוהדנה (39) שונה מאוד מזה של חבריו למאהל המחאה. בוהדנה נשוי למורה ואב לילד, ושלושתם מתגוררים בדירה בת 50 מ"ר בגשר-הזיו, עליה הם משלמים 2,000 ש"ח בחודש.
"עברתי לגשר-הזיו מנהריה לפני כשנה", מספר בוהדנה, "לאחר שלא היתה לי יותר עבודה בתחום של בנייה ירוקה ואקולוגית.

"כיום אני עובד כמנהל פיתוח במפעל צבעים ומרוויח היטב, אבל גם זה לא מספיק לבנייה של בית בשני מיליון ש"ח - מחיר ממוצע שעולה בית בהרחבה הקיבוצית - או אפילו לדירת שלושה חדרים בשכירות שעולה 5,000 עד 8,000 ש"ח בחודש. צריך להבין - לא מדובר באנשים מצוקתיים שפתחו במאבק, אלא במעמד הבינוני העובד.

"גם אם יש להורים דירה משלהם, הם לא יכולים לסייע לבנם או לבתם לקנות דירה. וזה לא רק בתחום הדיור. אני התחלתי את מחאת הדלק בחצי השנה האחרונה, ולפני כחודשיים הכרזתי יחד עם שני שותפים על המאבק בתחום הנדל"ן. כרגע יש עשרות אתרי אוהלים, גם במגזר הערבי, והיד עוד נטויה".

ולאן זה הולך?
נפתלי בוהדנה: "אם נתניהו לא יקבל את דרישות מטה המאבק להקלות בתחום הבנייה והשכי