דממת ליל השבת בקיבוץ חנתון מופרת בקולות שירה מתכוונת. "שבת קהילה" אינו אירוע שכיח בקיבוץ שרוב חבריו - יהודים מסורתיים קונסרבטיביים - זה מקרוב הגיעו. המזמורים, בנוסח הרב קרליבך, מלאי השראה, מתאימים כמעט לכל נפש. אהבה לבורא, לאדם, לחברה. כמה חבל ששזורות ביניהם דרשות צורמות, הקוראות לנישול המתגוררים "השונים" ביישוב: בוגרי "הנוער העובד והלומד" (הנוע"ל), הספונים בבתיהם, מטרים ספורים משם, ו"מצליחים", גם בנוכחותם-הנפקדת, לפגום בעונג השבת של הקהילה. קיבוץ ובלבו חומה.

קרוב לארבעים איש - נשים, גברים, ילדים ואורחים - מכונסים בבית הכנסת. זוהי קבלת שבת שונה מעט מהאורתודוקסית, בצורה ובנוסח. היא כוללת תוספות עם דגש על שוויוניות בין המינים, אבל לא פחותה במחויבותה לערכים המכוננים.
אל סעודת השבת שלאחר התפילה נקהלים החברים לחדר האוכל. לרגל האירוע - בערך אחת לחודשיים - נפתחים שערי "המוסד" הקיבוצי הוותיק, שאיבד את תפקידו המרכזי. את יום המנוחה שלמחרת ינצלו החברים לחיזוק "הקשר הקיבוצי" ביניהם. מרביתם לא הכירו האחד את השני עד לפני מספר חודשים. עתה הם נפגשים בצהרי השבת על המדשאה המרכזית, חבורה ססגונית, לארוחה משותפת ולתחרות סמויה על טיב התבשיל.

למרות ייחודו של "הקודש", "החול" של חנתון הוא שמרכז את עיקר העניין. מאחורי תפאורת נוף יפהפה, נרקם כאן ביום-יום סיפור טעון, מפגש קצוות, הרבה תגרנות המזעזעת את יסודות היישוב ומוקרנת בעוצמה החוצה.

"להקיא את אלה שאינם מתאימים"
ממקום שהיה כמעט-נטוש עד לעשור האחרון, "ייהוד" הגליל מוכיח כאן את עצמו, והיהודים את פלגנותם. כולם אוחזין בקרקע ועושים הכל כדי שמעמדם לא יקופח. חברי הנוע"ל, היושבים במספר מבנים דחוסים, מגיחים משם פעם אחר פעם להילחם על נפשם: מפגינים, מוחים וכותבים עצומות נגד "ציר הרשע" מבחינתם - רשם האגודות, כמו גם הסוכנות והמועצה האזורית שלטענתם קשרו קשר לסלקם מכאן, והתנועה הקונסרבטיבית, שיוצאת כנגדם בחרמות ובגידופים. הם חוששים לעתידם; מתחננים להבין הכיצד מתיישבים כל כך "טריים" עושים מאמץ כל כך גדול כדי לנשלם, לדבריהם, מהמקום שהוא ביתם בשמונה שנים האחרונות.


הקהילה המסורתית בחנתון. אופציה יהודית חדשנית (צילום: סטיב גריי)

המתיישבים החדשים מנסים לשדר שכבר הפנימו שגרה קיבוצית. הם מרבים לדבר על "ביחד", על "אמונה מלכדת", אבל גם על "דרך-ארץ קדמה לתורה", למרות ש"צל" הנוע"ל רודף אחריהם אפילו בשבת קודש. בדרשה חגיגית מאחל לחבריו יונתן ערד, "גייס" של נקלטים חדשים, שיצליחו לצבור עוד ועוד לשורותיהם, אבל גם שידעו "להקיא" - כן, כך בלשונו - "את אלה שאינם מתאימים". אין צורך בדמיון מופלג כדי להבין מי, בהקשר הזה, הם "הטובים" ומי "הרעים".

מי השאיר חותם
את הקולות המסתייגים משותפות כלשהי עם הנוע"ל ביישוב - ביחד או זה לצד זה - שומעים גם בבית משפחת ווין. ג'וני (33) ורעייתו מיכל (30) הגיעו לחנתון באוגוסט 2009. בינואר 2010 העניקה להם "ועדת קבלה", מורכבת מנציגי "הוותיקים" והגרעין החדש, בנוהל מקוצר, את המעמד הנחשק "חבר קיבוץ".

הם לא יכלו לסרב כשהביא לפניהם הרב המקומי, יואב אנדי, את הרעיון ללכת עם החבר'ה לאיזה קיבוץ. הרב הצליח לקבץ חבורה של עשרים משפחות בעלות אוריינטציה מתאימה. משפחת ווין, כמו השאר, שילמה כמה עשרות אלפי ש"ח כדי לרכוש את זכויות החברות באגודה, וקצת יותר עבור הדירה שהיא עתידה להתמקם בה לאחר שיושלמו עבודות השיפוץ.

שיטת הקליטה החפוזה מוסברת על-ידי בני הזוג ווין בעיקר במחסור בדירות. שבת או שתיים של אורחות, עמידה בתנאים כספיים - ואתה חבר מן המניין. את מיכל מעניינת פחות טכניקת הקליטה ויותר חשובה המהות. לה חשוב יותר שהנקלטים יזדהו עם תוכניות הקהילה: "כל המשפחות באו לכאן כדי ליצור משהו. הקהילה שלנו מעורבת במה שקורה בפנים וגם במה שקורה בקהילות אחרות, מבחוץ. בניגוד למה שחושבים, אנחנו ממש לא מיסיונרים, אבל רוצים לפתח עוד אופציה יהודית, חדשנית, מודרנית, שמערימים עליה הרבה מכשולים בישראל".

משפחת ווין מרוצה מאיכות החיים ("שעולה הרבה כסף") בחנתון. הם חשים גאווה על כך שהנה, סוף-סוף, מצליחה התנועה שלהם לייצב קיבוץ משלה, למרות הנוע"ל. "הם אנשים מהאיכות הגבוהה ביותר", מפרגנת מיכל לבני הפלוגתא, "אבל יש הבדל גדול בינינו בעניין המהותי-ערכי. הרעיון השיתופי שלנו הוא סביב בית הכנסת. המוסד הזה משמש אצלנו לא רק כבית תפילה. סביבו מתנהלים כל החיים שלנו. הוא של כולם. הוא הלב של כולם".

ואם יחיו כמה חילונים לצדכם?
מיכל ווין: "זה לא יתאים. אנחנו באנו להחיות מצב שהיה קיים בקיבוץ - של קהילה מסורתית. החיבור לא יצלח. הם אנשים טובים שעושים עבודה מדהימה, אבל כאן, בחנתון, הם משתמשים רק כאכסניה. שמונה שנים הם כ