מה אנחנו יודעים על מקורה ועל נסיבות התהוותה של התנועה הציונית? יודעים - אם לא הברזנו מהשיעור - שנולדה במאה ה-19, עם חדירתם של רעיונות הלאומנות והנאורות לקהילות היהודיות באירופה, ועם האכזבה מהאמנציפציה, ועם התגברות האנטישמיות המודרנית, שעוררה את הכיסופים לציון, ועם עלייתם ארצה של "חובבי ציון" בשנת 1882, ועם הקונגרס הציוני הראשון, שכינס הרצל ב-1897.

לפלסטינים, תתפלאו, יש גרסה שונה לגמרי על ראשיתנו כאומה: כבר בשנת 1799 יצא נפוליאון בתוכנית להקמת מדינה יהודית בפלסטין, כשביקש להטות את היהודים לטובתו (והבטיח להקים את בית המקדש), במהלך המצור על עכו. ארבעים שנה אחר-כך החלה בריטניה לעודד התיישבות יהודית בפלסטין, שתהווה מכשול בפני היווצרות אחדות מדינית של האזורים הערביים. הציונות קמה כפתרון יסודי עולמי, על-ידי הפיכת הדת היהודית לזיקה לאומית, שתבוא לידי ביטוי במולדת יהודית ובמדינה יהודית.

ומה, למשל, למיטב ידיעתנו וזיכרוננו, היה הרקע לפרוץ מלחמת ששת הימים? ברור לגמרי: שורה של צעדים תוקפניים מצד נשיא מצרים, הצטרפותן של סוריה וירדן, ואחר-כך עיראק, לברית הגנה עם מצרים, אווירת ההסתה והאיומים שקלעו את ישראל לתחושת בידוד, חנק וסכנה קיומית, שאילצה אותה, בלית ברירה, לקדם מתקפה ערבית כוללת צפויה, במכת מנע.

לא כך רואים הפלסטינים את השתלשלות הדברים שהביאה למלחמה. לדידם, ישראל היתה תמיד "בהכנות" להתנפלות על השטחים הפלסטינים, ועקבה מקרוב אחרי התנאים בזירה הבינלאומית כדי למצוא את ההזדמנות ההולמת לתקוף את מדינות ערב. "תוקפנות החמישה ביוני" נועדה למנוע ממצרים את השימוש בנשק החדיש שקיבלה מברית המועצות. הצעדים שעליהם הודיע נאצר, שימשו לה תירוץ להראות לעולם כי אינה התוקפן התמידי, וכי היא פותחת במלחמת בלימה שכביכול נכפתה עליה, בעל כורחה. במקביל, ניסתה ישראל לכבוש במלחמת בזק עוד אדמות ערביות שיאפשרו לה להקים יישובים נוספים, לקלוט מהגרים יהודים, וליצור קלף מיקוח, שיאלץ את הערבים לשבת איתה לשולחן הדיונים, בתנאים שלה.

לא מייאש, הרשומון הזה? "לא", אומר ניב קידר. "אם רוצים ומתכוונים לדבר, עלינו לדעת את האמת, ואיננו יכולים להתחמק ממה שחושבים ומרגישים הפלסטינים. על שני הצדדים להכיר זה בכאבו של זולתו. זה קשה ומורכב, אבל חייבים".

קידר מקיבוץ נצר סרני, מורה להיסטוריה בבית הספר האזורי "ברנר" בקיבוץ גבעת-ברנר, היה בין המעורבים בכתיבתו של ספר היסטוריה חדש וחדשני, "ללמוד את הנרטיב ההיסטורי של האחר", שראה אור לאחרונה. בספר תשעה פרקים מרכזיים בהיסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני במאה העשרים - החל מהצהרת בלפור, וכלה בשנות התשעים. אלה מול אלה, עמוד מול עמוד, תכלת מול ירוק, הוא מביא את הנרטיב הישראלי והפלסטיני, וביניהם משאיר רווח סימבולי - שורות פתוחות, המזמינות התייחסות כתובה מצד הקורא. הספר הוא פרי יוזמה של פרופ' דן בר-און ז"ל, חוקר הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, ושל חברו, פרופ' סמי עדוואן, והוא מבטא, כך כתוב, "תפישה חדשנית של משמעות ההיסטוריה ושל מקומה בהבניית סכסוכים ובתהליכי פיוס".

כפולה מתוך הספר. נרטיב אחד מול השני

שבע שנים ארך פרויקט כתיבת הספר, שצלח והתגבר על מציאות עכורה ומדממת: אינתיפאדה אחת (השנייה), פעולות טרור, ותגובה (מבצע חומת מגן), מלחמות (לבנון השנייה, עופרת יצוקה), וגם משאים ומתנים עקרים לשלום, ובין לבין, חילופי מהלומות מילוליות משני הצדדים.

הוא הפגיש קבוצה של מורים פלסטינים וישראלים, בהנחיית ההיסטוריונים פרופ' אייל נווה ופרופ' עדנאן מוסלם, בחסות מכון "פריים" - המכון לחקר השלום במזרח התיכון. קידר היה שם מההתחלה, מהמפגש הראשון של חבורת מורים ישראלים להיסטוריה, שהתקיים בסמינר הקיבוצים, בשנת 2001. "זה היה בזמן האינתיפאדה השנייה, שאלו מי מעוניין להשתתף, ואני שמחתי לאפשרות להצטרף לפרויקט אזרחי, כדי לשמר את עצמי מהרוח הרעה".

שלושה חודשים אחר-כך, נפגשו לראשונה ששת הישראלים עם עמיתיהם, שישה פלסטינים, מורים להיסטוריה גם הם, במלון 'ניו-אימפריאל' בעיר העתיקה בירושלים, שהיה הפחות בעייתי לגישה לקבוצה הפלסטינית, ועדיין, הם התקשו לא פעם להגיע אליו. "במפגש הראשון, וגם בכמה אחריו, לא היה ברור לאן אנחנו הולכים. ערכנו היכרות, דיברנו על מתווה ועקרונות. הסכמנו, למשל, שאף צד אינו מייעץ לצד השני איך לפעול עם החומרים שיעלו וילובנו. סוכם שכל צד ישמש סוכן שינוי בקרב האוכלוסייה שלו".

והצדדים משמשים סוכנים כאלה?
ניב קידר: "כל קבוצה ניסתה את הטקסטים המקבילים, עם תלמידים בכיתות. ידוע לי שהתגובות שקיבלו המורים הפלסטינים היו צוננות למדי, לא אוהדות כלל. הבנייה וההטמעה של הבנת הצד השני הן תהליך איטי, בעיקר בצד החלש, הפלסטינים. וצריך גם לזכור שהם לא לגמרי חו