כשיהודית לוזיה (66) מקיבוץ אפיקים היתה בת 12 היא נשלחה, במסגרת עבודתה בענף הנוי, להשקות את הפרחים בבית העלמין בקיבוצה. היא עברה מחלקת קבר אחת לשנייה, מאלה של המייסדים אל קברי הילדים, ואז קפאה על מקומה. שמה המפורש התנוסס על אחת המצבות הקטנות.

מניין שנות חייה של יהודית לוזיה, זו ששמה נחצב על הקבר, העיד כי נפטרה בגיל שנתיים וחודשיים. כך נודע ליהודית (שמאז נישואיה נקראת אשכנזי) - שהיתה לה אחות. הוריה, שושנה ומנחם לוזיה, העדיפו לא לספר לילדיהם על האסון שאירע באותו יום טרגי - י"ד בתמוז תרצ"ח, 13.6.38 - בו מעדה בתם הבכורה לתוך תעלת השקיה, ונסחפה בזרם המים למרחק רב.

השניים, שעלו מסוריה לעמק הירדן, ביקשו לשמור על נפשם הרכה של ילדיהם. גם בינם לבין עצמם נמנעו מלדבר באסון שהמם את היישוב כולו, מתוך תקווה שהפצע יגליד עם השנים. את התמונות הצפינו עמוק במגירות, בין המצעים וקופסאות הנעליים. בצוואתם ביקשו להיקבר בסמוך לבתם הפעוטה, ואת בקשתם מילאו שלושת ילדיהם אלי לוזיה, יהודית אשכנזי ורינה יערן.

"הפעם הראשונה והיחידה בה הוזכרה האחות שהיתה לי, ואשר למותה נחשפתי רק במקרה", נזכרת יהודית, "היתה כשבתי מיה הגיעה לגיל בו אירע האסון של 'יהודית הראשונה' - כך קראנו לה בינינו לבין עצמנו - ואמי אמרה שילדתי מיה מאוד דומה ליהודית, והראתה לי אלבום מצהיב ובו תמונות אחדות של הילדה שמתה. חוץ מזה היו שתיקות ארוכות, ואנחנו לא לחצנו על ההורים. ככה היה מקובל באותם ימים".

קדיש אחרי 71 שנים
ביום שני בשבוע שעבר, 71 שנה לאחר שהובאה למנוחת עולמים, עלו שלושת האחים לקברה הקטן והסדוק של יהודית לוזיה "הראשונה". אלי, שנולד שמונה חודשים לאחר מות אחותו הבכורה, קרא לראשונה קדיש לזכרה. נר זיכרון הונח על האבן. יהודית קראה את שירו של ח"נ ביאליק "שלום רב שובך ציפורה נחמדת", עד שהדמעות חנקו את גרונה, ורינה המשיכה מהמקום שהפסיקה. לאחר שסיפרו כיצד השפיע האסון על כל אחד מהם, פנו לארכיון. שם חיפשו אחר עדויות על המקרה, אבל העלו בחכתם רק את מודעת האבל שבישרה על מותה של האחות.

קברה של יהודית לוזיה ז"ל. נפטרה בגיל שנתיים וחודשיים (צילום: אלי לוזיה)

אלי לוזיה נשמע מותש לאחר המפגש הטעון עם אחיותיו ועם זכרה של יהודית, אותה לא הכיר. הוא זוכר שנלקח על-ידי הוריו אל בית הקברות בגיל עשר בערך, והם סיפרו לו בקצרה על המקרה. הוא מתקשה לשחזר את הרגשתו אז. "בגילי הצעיר הייתי יותר מופתע מנרגש. לא ממש עיכלתי את הסיפור. ניכר היה בהם הקושי לספר ולשתף", הוא אומר. "מה שהיה מוזר בעיניי זה שאף פעם לא ראיתי תמונות של 'יהודית הראשונה', למרות שהיינו משפחה שהצטלמה המון".

מתי נשברה השתיקה?
אלי לוזיה: "לפני כ-15 שנה, כשהורינו כבר היו מבוגרים והלכו למרכז היום התעסוקתי של אפיקים. אימא החליטה להשתתף בחוג שריכזה עובדת סוציאלית ושהתמקד באובדן בני זוג, ילדים, הורים. שם היתה הפעם הראשונה שהתחילה לדבר על מה שקרה. באותה תקופה הייתי מגיע מדי יום לבית ההורים, והיינו מדברים. אז ראיתי תמונות ושמעתי יותר על מה שהיה".

העיתוי של המפגש הנוכחי לא היה מקרי. בספרו של אסף ענברי, "הביתה", מוזכר, בדרכו התמציתית, האירוע של מות יהודית לוזיה. אלי החליט להשתתף בכנס לכבוד הספר, שהתקיים באפעל. בכנס פגש את בת כיתתו, שאמה המנוחה היתה הגננת של יהודית ז"ל בעת שאירע האסון. בתוך כך הביא לו ניר רוט, נכדו של מולה זהררי ז"ל שנספה באסון מעגן, דברים שכתב סבו על מה שהתרחש באפיקים מדי יום, וביניהם את סיפור הטביעה. "שלושת המפגשים האלה העלו לי את הרעיון לזמן את שתי אחיותיי לבית הקברות ולארכיון, כדי לסגור מעגל ש-71 שנה נשאר פתוח. גם עכשיו, כמה ימים לאחר מכן, כולנו נרגשים ומותשים".

גופה קטנה בתעלה
אשר לנסיבות מותה של יהודית לוזיה, בשנת תרצ"ח, רב הנסתר על הנגלה. יהודית אשכנזי ידעה לספר על ילדי הפעוטון שיצאו מתוך משחק משובה אל מחוץ לגדר, שיחקו בסמוך לתעלה, ואז מעדה הילדה לתוך המים ונסחפה. אלי ורינה, לעומתה, דבקים בגרסה לפיה טיילו הפעוטים עם הגננת ואז אירע האסון.

איש לא הרגיש באובדנה של יהודית הקטנה, כך מספרים, עד שמגדל הבננות סיומה פינסקי ז"ל חש שהמים שהזרים מתעלת השקייה אחת לשנייה, נבלמים מסיבה לא ברורה. הוא מיהר לנקודת המפגש בין שתי התעלות, ולתדהמתו גילה את הגופה הקטנה. נסער הוא נכנס לחצר הקיבוץ, כשהילדה בזרועותיו.

יהודית אשכנזי מפתיעה כשהיא מספרת על דרמה נוספת שהתרחשה באותו יום ממש. האם שושנה, שגילתה שהיא בחודש השני להריונה (עם אלי), התבקשה על-ידי גורמים בריאותיים להפיל את הוולד - כי לא מקובל להביא ילדים בתדירות כזו לעולם. כשעשתה האם את דרכה אל בית החולים בטבריה, מיהרו לדלוק אחריה חברים, לבשר לה את בשורת האיוב