המצב הקשה ביישובי הנגב המערבי ממשיך לתת אותותיו על התושבים, המוחים על העיכוב במיגון ועל החיים הבלתי-אפשריים. השבוע נודע על משפחה נוספת ש"נכנעה" למצב והחליטה לעבור למקום בטוח יותר.

שחר ונורית בלקין וארבעת ילדיהם החליטו לצאת השבוע מקיבוץ נחל-עוז. שחר (45), בן הקיבוץ, הקים חברת סטארט-אפ בשם ozvision, שפיתח פתרונות וידאו לצורכי ביטחון, עד שלפני שנה קנה אותה משקיע פרטי. הקיבוץ נשאר בחברה כשותף קטן, ושחר המשיך הלאה והקים חברה חדשה, בה הוא נמצא כיום. בשנת 1999, לאחר שהבין שכחבר קיבוץ אין לו אפשרות לקבל אופציות בחברה שאותה יזם והקים, הודיעה המשפחה על עזיבה - אך בלחץ הקיבוץ נשארה, תוך שינוי מעמד: מחברים לתושבים. חוץ מהעניין הפורמלי, דבר לא השתנה. הם נשארו לגור באותו בית, המשיכו לתרום לתרבות ולחגי הקיבוץ והילדים גדלו באותן מסגרות.

נורית (43), העובדת כמורה מחנכת בבית הספר היסודי האזורי, ועוסקת גם בתכשיטנות, אומרת על נחל-עוז: "זה קיבוץ שקשה לתאר במילים את העוצמה הפנימית שיש בו, את יכולת ההכלה והנתינה. כל מי שזוכה לגור כאן, ולו פרק בחייו, עשה דבר חשוב לנפשו".

ובכל זאת, אורזים השבוע שחר ונורית את ביתם בנחל-עוז ועוברים ("אנחנו לא עוזבים", הם מבקשים להדגיש) למושב ליד אשקלון בשם כוכב-מיכאל שובל, בו קיימת שכונת הרחבה. הם לא מתעתדים לבנות או לרכוש שם בית, אלא רק לשכור, לתקופה מוגבלת.

שחר בלקין: "במשך שנים תמהנו איך ההורים בגוש-קטיף מגדלים את הילדים שלהם תחת סכנה יומיומית, והנה, בשמונה השנים האחרונות, אנחנו עושים אותו דבר. האחריות ההורית היא זו שגרמה לנו לאסוף את הכוחות, ונדרשים לכך הרבה כוחות, לארוז ולעבור".

אין בהם כעס, הם אומרים, אלא עצבות על זילות היחס לחיים באזור הזה. לתחושתם, זו לא שאלה של אבדות בנפש אלא של אובדנים נפשיים, והם מדגישים את ההרגשה שעל תושבי עוטף-עזה הוטלה האחריות לעמוד מול החמאס, ושזה לא ממש עניינו של אף אחד אחר.

מתי הבנתם שדי לכם, וההחלטה נפלה?
"לפני חצי שנה היתה תקופה בה לילה-לילה, שעה-שעה, הטילים נחתו. פתאום גילינו שיש מקומות שבהם אנחנו לא מצליחים להתמודד, גם במצבים הכי פשוטים. הרגשנו שהמתח התמידי הזה פגע בנו באופן כזה, שמצאנו עצמנו על סף המקום בו לא נוכל לתת לילדים שלנו מענה ברמת האחריות ההורית, כי אנחנו לא מסוגלים לתת אותו לעצמנו".

המעבר לא ינתק את ילדיהם מבתי הספר, כי מהמושב שאליו עוברת המשפחה יש הסעות למסגרות החינוך המקומיות - אבל לפני חודש, כשאמרו ההורים שזהו, עוברים, לא הבינו הילדים למה דווקא עכשיו, כשהכול שקט והיה קיץ כזה מדהים. אירועי השבוע האחרון כמו הגיעו כדי לתת את התשובה. הוריהם של שחר ונורית נושמים לרווחה, אבל הם עצמם עוזבים בלב כבד - כי, לדבריהם, הם עוזבים משפחה של חברים, משפחה גדולה וחמה.