לא מעט אנשים צופים בחשש אל ה-20 בפברואר הקרוב, היום שבו עומדת דבורהל'ה בן יהודה, מגבע, לצאת רשמית לפנסיה (וגם לחגוג 65). אלה, בעיקר מקיבוצי העמק, ששנים רבות זכו לליווי המקצועי המחבק שלה - מסרבים להאמין שייתכן בכלל תחליף לעובדת הסוציאלית האהובה שלהם. אחרים, כמוני, נחרדים שמא מרמזת פרישתה לגמלאות על התייבשות קרובה, חלילה, של מעיין החיוניות, גילוי הלב וההומור, שכבר שנים אני שותה ממנו לרוויה, ותמיד רוצה עוד.

לראשונים, מהעמק, אין לי ניחומים ובשורה. לעצמי, יש: דבורהל'ה לא מתייבשת, ואולי להיפך. לפני שבועיים נפגשנו, כמנהגנו מדי עשור, בקפה תל-אביבי, מאלה שהיא נוהגת לשבת בהם, אחת לשבוע, כי "קיבוץ זה דבר חשוב ויפה, אבל צריך גם דיזרט מדי פעם".

שמחתי לגלות שלא השתנתה כהוא זה: להוציא קמט או שניים שנוספו לפניה הטובות, והם ממש לא מזיזים לה, היא אותה דבורה מלפני עשור, או שניים, וכמו שהצחיקה והחכימה אותי אז, הצליחה היטב גם הפעם. היא ביקשה לסכם, לטובת הקוראים, 37 שנות עבודה סוציאלית ב-12 קיבוצים - שהם, בעצם, תולדות העבודה הסוציאלית בקיבוצים, וזה חשוב ומעניין מאוד, אבל אני התעקשתי על יותר. וכך משכתי אותה בלשון, והיא ששה להימשך, כי מאגר התובנות, החידודים והאנקדוטות שלה תמיד עולה על גדותיו ומבקש להישמע.

אידיאולוגיה מנותקת מהמציאות
ההורים של דבורהל'ה היו מן הזן שמאיר שלו היה שמח לרקום סביבם עלילות. אביה, צבי כהן, עלה ארצה ב-1924 לטובת הרעיון הציוני. כל השנים קינא לקיבוץ, ורוב השנים הזיע בחקלאות, ונפטר בגיל 87. "איזה מזל שלא ראה את התגשמות נבואותיו השחורות לגבי המדינה והקיבוץ", אומרת דבורהל'ה.

אמה, פניה, הלכה אחרי אביה, לא כל כך מתוך אידיאולוגיה, כמו מתוך אהבתה אליו. ההורים עמדו על משמר הלינה המשותפת, שבתם הייתה, לימים, ממובילי המאבק נגדה בגבע. "אני, שכילדה דווקא נהניתי מהלינה המשותפת - הפכתי מתנגדת חריפה לשיטה, כשהפכתי לאימא בעצמי. אמרתי: הילדים שלי יישנו בלילה לידי! אידיאולוגיה זה דבר יפה, כל עוד אינה מנותקת מהמציאות".

אחרי השירות הצבאי, ואחרי טיול גדול בארה"ב, גויסה לפעילות ב"איחוד", ששכן אז בבית האדום ברחוב הירקון. מהתקופה הרחוקה ההיא אינה זוכרת אלא את הרחצה היומית בים, ואת המשימה העיקרית, שלשמה, בעצם, נשלחה לתנועה: למצוא לה חתן, כי כבר הייתה ישישה בת 24. היא עמדה במשימה: "יום אחד, בסיבוב עפולה, תפסתי טרמפ עם בחור, קצין בקבע, והחלטתי שזהו, זה יהיה בעלי. אז התחתנו, וכעבור שנתיים החלטנו שמספיק".

את החתן השני, זה שנשאר, אבנר מבית-אורן, גם הוא עובד סוציאלי, הכירה במהלך לימודיהם ברופין, בראשית שנות השבעים. היא הגיעה לשם, חרף מחאתו של אביה על בחירתה במקצוע מיותר כל כך. "הוא הרי היה משוכנע כל חייו, שקיבוץ זו ההמצאה הכי גדולה של האנושות, שמרפאה את כל החוליים ומתקנת את כל העיוותים, ופתאום באה בתו הקטנה ואומרת, בעצם, שלא הכול מושלם במה שעשיתם, ויש מה לתקן, ואפילו לקיבוץ דרושה עובדת סוציאלית. בסוף הוא התרצה: טוב, תלכי, תלמדי, ואז תחזרי לקיבוץ, לעבוד במה שצריך באמת".

רגע, ואיך התחיל הסיפור עם אבנר?
דבורהל'ה בן יהודה: "לגמרי טבעי. ישבנו בכיתה, ופתאום הייתה הפסקת חשמל, כך שאי-אפשר היה ללמוד ממילא, אז מה, נשב סתם, בחיבוק ידיים?"

דבורהל'ה ואבנר בן יהודה. הזוגיות היא חלק מהלו"ז צילום: שי אלוני

המחזור שלה ברופין היה הראשון שלמד על-פי תוכנית שנתפרה למידות הקיבוצים, ביוזמת ועדות החברה של התנועות, ובמימונן. "עד אז", מספרת דבורהל'ה, "לא הכירו בקיבוצים את המקצוע הזה, וגם לא היו בעיות, כאילו, ואם היו, טיפלו בהן המוסדות הממלכתיים, או הפונקציות שהיו קיימות בקיבוץ - ועדת חברה, ועדת חינוך, האחות. הם נתנו תשובות לכל התחלואים. לא הכירו בכך שלמערכת הקיבוצית יש בעיות וצרכים אופייניים לה, ושהיא זקוקה לעובדים סוציאליים משלה.

"אני הגעתי למקצוע מתוך אמונה שלמה שהקיבוץ זה דבר טוב, וגם העבודה הסוציאלית היא דבר טוב, ובהתחלה חשבתי ופעלתי יותר מתוך הזדהות כחברת קיבוץ. ברבות השנים, עם הניסיון וההתפתחות במקצוע, גברה אצלי הזהות המקצועית. באחד הקיבוצים הראשונים שאליהם נכנסתי, זרק לי המזכיר: 'עד שבאתם, לא היו לנו בעיות. אתם גם יוצרים בעיות, וגם משלמים לכם על זה כסף'. זו הייתה הגישה הרווחת אז. שפה, שהיום היא כל כך ברורה ומובנת, הייתה חדשה וזרה בקיבוצים, והיה מאוד לא פשוט להטמיע אותה".

לקח זמן, היא אומרת, עד שגישת הקיבוצים לעבודה הסוציאלית השתנתה, ועד שנפתחו לקראתה. "העובד הסוציאלי חובש שני כובעים - של מטפל בפרט, ושל מטפל במערכת", מסבירה דבורהל'ה, "ובמקרים רבים עבדנו על פתרון קונפליקטים בין השניים".

עשרים שנה עבדה בקיבוצים חילוניי