במתחם הרפת הראשונה של דגניה ב' שוכן, זה כתריסר שנים, חדר המשמש לתעסוקת קשישים ומוגבלים, בניהולו של חבר הקיבוץ שמוליק לובין (66). בשיאו, עבדו במקום 14 חברים, אך עם השנים הלכה הפעילות והצטמצמה ולאחרונה עבדו שם ארבעה מבוגרים בלבד.

בחלק הדרומי של אותו מבנה שוכנת חוות השוקולד המצליחה "גליתא", בניהולה של גלית אלפרט, בת אפיקים. לאור בקשת ההתרחבות של גליתא התקיים, לפני כמה חודשים, דיון במנהלת הקיבוץ, בראשות היו"ר אורי דורמן (חיצוני) ומזכירת הקיבוץ רחלי ברנדשפט (גשר), וסוכם שהרחבת גליתא תתבצע על חשבונו של חדר התעסוקה. במהלך המשא-ומתן לפינוי תעסוקת הקשישים למקום חלופי נערכו פגישות מספר, במהלכן לא דחה לובין את הרעיון, אך התנה את מימושו במציאת מקום מתאים, שייעשו בו ההתאמות הנדרשות.

לאחר שחש כי השיחות נקלעו למבוי סתום, פנה לובין לפני כחודש לעו"ד המועסק על-ידי הקיבוץ בתפקידי גישור שונים, כדי שינסה לגשר על הפערים בינו לבין הקיבוץ. לדבריו, השיב לו העו"ד שלא יוכל לטפל בנושא מכיוון שמדובר בניגוד עניינים. לפיכך פנה לובין אל השוטר הקהילתי ושטח לפניו את טענותיו.

ב-29 באוקטובר 2008 קיבל לובין מכתב מהנהלת הקיבוץ, בו נאמר שהמקום החלופי שנקבע לתעסוקה הוא מעבדת השיניים הישנה, וכי הקיבוץ פועל לביצוע השינויים הדרושים לצורך עבודה במקום. לובין תבע את סיום העבודות בטרם המעבר, אך הנהלת הקיבוץ הודיעה לו נחרצות שלא תסכים עוד להמתין וכי ההעברה תבוצע לא יאוחר מיום 31.10. "אם לא נזכה ממך לשיתוף פעולה", נאמר בסיפא של המכתב, "נבין מכך שהחלטת להפסיק להיות אחראי לתעסוקת הקשישים ונפעל לביצוע ההעברה ולמנות אחראי אחר".

לובין, שחש את החרב מתהפכת מעל צווארו, לא איבד זמן. הוא חיפש בספר הטלפונים והתקשר אל משרדו של עו"ד יצחק טיבי מטבריה. לאחר ששמע מפיו את הסיפור, הזמין טיבי את לובין למשרדו. בתוך שעה נפגשו השניים לשיחה, במהלכה הודיע עורך הדין ללובין כי יסכים לייצג אותו אל מול הקיבוץ, ללא תשלום.

בו-ביום הפנה עו"ד טיבי אל הקיבוץ מכתב חריף, בו תיאר את השתלשלות העניינים מנקודת הראות של לקוחו וביקש מהקיבוץ למנוע את סגירת המפעלון. תשובת עורך הדין של הקיבוץ, עומר כהן (ממשרד שלמה כהן ושות'), לעו"ד טיבי הגיעה באותו יום בדואר אלקטרוני. בין השאר נאמר בה כי בהסכם ההשכרה עם גליתא התחייב הקיבוץ לפנות את מיזם תעסוקת הקשישים.

"למותר לציין", כותב עו"ד כהן, "כי מדובר בהשכרה שבצדה תמורה גבוהה מאוד לקיבוץ, מה גם שההתקשרות עם החברה אושרה באסיפה" (לובין טוען שאין הדבר כך). "הנהלת הקיבוץ", ממשיך עו"ד כהן, "פנתה למר לובין וביקשה אותו לשתף פעולה בהעברת המיזם למבנה אחר, אלא שההצעות לא התקבלו על דעתו של לובין והוא העלה דרישות מן הגורן ומן היקב".

לדברי עו"ד כהן, מינה הקיבוץ מגשר מטעמו (חבר הקיבוץ ליאון אבנר, עו"ד בהשכלתו) על מנת להיכנס לעובי הקורה ולגשר על הפערים, "אך למרות התערבותו, נותר מר לובין עיקש בעמדתו כי אם לא יבצעו את דרישותיו לא יסכים למעבר". עו"ד כהן מוסיף כי לשלושה מבין ארבעת החברים המועסקים במיזם נמצאה תעסוקה חלופית, "ויוצא כי מרשך אינו נלחם את מלחמתם של אחרים אלא, כפי הנראה, בעיקר את מלחמתו שלו... אין כל מקום לעכב עוד את הפינוי", מסכם כהן, "והוא יבוצע כמתוכנן".

למחרת היום פינה הקיבוץ את המקום והציוד הועבר למקום אחר. לובין סרב לחדש את הפעילות במקום החלופי שהוכשר לכך, ובפועל - הפעילות סגורה. לובין, שאינו עובד מאז, משוכנע שהפינוי המואץ נבע, בין היתר, מהתנגדותו הנחרצת למהלכי השינוי (דגניה ב' הוא עדיין קיבוץ שיתופי) ולעובדת היותו פה לוותיקי הקיבוץ אל מול הממסד.

רינה זהרוני, שהייתה אחת מארבעת העובדים האחרונים במיזם, ולאחרונה נכנסה לעבודה מלאה בארכיון, אומרת: "חבל מאוד שכך התנהלו הדברים ושהגענו למצב הזה. אני מרגישה צער אישי".

אורי דורמן, היו"ר של דגניה ב', אומר בתגובה: "הנושא מורכב וסבוך, מעורבים בו אנשי מקצוע, ולא הייתי רוצה להיכנס אליו מעל דפי העיתון. אני יכול להתחייב שהכול נעשה בצורה מקצועית ועניינית, ולא ב'שלוף'. אנחנו מנסים להוביל מסלול קצת שונה של בניית הסכמות שיתאימו לדגניה ב', שהוא קיבוץ מאוד לא-פשוט, ואני מאמין שזה יקרה בתוך חודשיים-שלושה. הביאו אותנו בניסיון לשפר את המצב ולשקם, ונחוץ לנו מעט שקט".