זה לא רק האוכל, זו גם המעטפת. "עב בשר", מסעדת ביסטרו חדשה יחסית באזור התעשייה של פולג (נתניה) - מבטיחה למבקריה, מלבד מזון משובח, גם חוויות ילדות של בעליה, אילן עובד, בן גבעת-ברנר. עובד, כבר במרחק שנות דור מהקיבוץ, אינו מצניע את אהבת הבשרים שלו, המתובלת היטב בתמונות מהאלבום הישן.

בינתיים החברים מהקיבוץ לא באו לפרגן. "המרחק גדול מדי", מתרץ עובד, ומבטיח שבקרוב ייזום את הספתח בעצמו. הוא מתכוון לזמן מפגש היסטורי של "פעוטון גנסיה". תמונת הזאטוטים משנת 1964, מלווים בצוות המטפל, מפארת את פתחי בית האוכל שבנה כאן עובד. בינתיים, התמונה שעל הקיר כבר עשתה את שלה גם ברמה העסקית: בחורה מקיבוץ יקום, שזיהתה בו את אמה - אחת המטפלות דאז - הזמינה לשם את משפחתה, כולל האם-המטפלת, לחגיגת יום הולדת.

וזו רק תמונה אחת מני רבות, שחילץ עובד מארכיון גבעת-ברנר. בתמונה נוספת, כנראה משנות השבעים, מקדם החבר יוקי שטאל, כשמקטרת תחובה בין שיניו ורעייתו (עם סיגריה בפיה) לצדו, את ילדי כיתה א' ביומם הראשון בבית הספר. "שלום כיתה א'", הוא רושם בגיר על הלוח השחור. תצלומו של שטאל, צייר מחונן שחזר מאז בתשובה (וחי בקיבוץ עצמו), ניצבת לא הרחק מתמונתו ההיסטורית של "הוולוו האדום" השב מהשדה עמוס בחציר ובמתנדבי "גיוס חציר", ומתמונת "צוות הגפילטע פיש" של מטבח גבעת-ברנר: נשים בלבוש של פעם, עטורות שביס לראשן, סמוכות למחבתות ולסירי ענק מהבילים, טורחות על מטעמי הפסח של הקיבוץ הגדול (דאז) במדינה.

מורשתו של גבעת-ברנר ושורשיו "הקולינריים" של עובד מזכירים, למי ששכח, גם את הווי "החינוך המשותף". בפינה אחת תמונתם של שני דרדקים, לימים האחים-הספורטאים עטורי תהילה זאביק ויהודה רייס, ובאחרת - חבריהם הבולסים ארוחת בוקר סטנדרטית של ילדי גן. בזווית פיהם מרוחים שיירים לבנבנים, קשים לזיהוי, ועיניהם התמימות בוהות במטפלת המיטיבה את סינורם וממלאת את קערתם פעם אחר פעם. אז שעם תמונות כאלה לא ייפתח תיאבון? ויש גם אזהרה: התפריט של אז לא ממש טמון בין דפי המתכונים של "עב בשר" היום.

צלויים ונוטפי נוזלים ורדרדים
התפריטים המודפסים לצד תמונות שחור-לבן של "האלבום המשפחתי" מדרבנים את המעלעל להעמיק בו עוד ועוד, ובתוך כך גם להתלבט בין "אנטריקוט עב בשר" לפילה נימוח, בין קוביות "סביצ'ה סלמון" מתובלות בבצל וכוסברה, לבין פרוסות דקיקות של "קרפצ'יו פילה בקר" מיושן, משוח בשמן זית, מלח אטלנטי, פלפל גרוס וחומץ בלסמי. למהדרין נמצא, כמובן, גם החציל הקלוי העמוס בטחינה ירוקה וסלסה פיקנטית. וזוהי רשימה חלקית מאוד.

כמתאבן בחרנו בקרפצ'יו (36 ש"ח) בגוונים של בורדו, כשבמרכזו ערמת עלי בייבי ממוגנת בטוסטונים. הטעם לא אכזב. גם החציל הקלוי (32 ש"ח), שהטחינה שעמס לא ממש הייתה ירוקה, החליק היטב בגרון. אבל המנות העיקריות הביאו לשיא את החוויה: לא בחרנו בפרגיות, בקבאב או בצלעות, אבל עם ה"אנטריקוט" (114 ש"ח) ו"סינטה בקר" (95 ש"ח) - 300 גרם כל-אחד - יצאנו לתיור מודרך בערבות דרום אמריקה. למדנו שהנתחים העסיסיים מקורם בבקר רגוע ומפוטם בתירס, ברום של 600 מטר מעל לפני הים. מהגריל אל השולחן הם מגיעים צלויים היטב ונוטפי נוזלים ורדרדים, מלווים בצ'ימיצ'ורי וברוטב מרסלה, על מצע אורז בעשבי תיבול. טעימים במיוחד היו פלחי תפוח האדמה בתנור בציפוי כוסברה, שום, מלח ופלפל.
המנה האחרונה - סיידר חם עם מקל של קינמון (16 ש"ח) - עודדה את מערכת העיכול להתמודד עם המטען החורג, וגם להקשיב - על בטן מלאה - לסיפור חייו של הבעלים אילן עובד.

אילן עובד. "זו מסעדה למי שאוהב אוכל טוב ושירות טוב" צילום: לובקה

אילן נולד בשנת 1960 בגבעת-ברנר ושירת בחיל קרבי. בהוויה התנועתית התחכך בעיקר כאשר שירת, במסגרת שנת השירות, כ"חטיבון" באזור בית-ירח. בשנת 1982 עזב את הביצה הקיבוצית כדי "לראות קצת עולם" וגם "לחיות במסגרת פחות לוחצת ומציצנית". הוא לא חזר, אבל הקיבוץ, לדבריו, מעולם לא עזב אותו. "בשבילי המושג 'קיבוצניק' זה לא רק לחיות בקיבוץ. אלה עקרונות חיים, הנתינה לאחר, השירות".

הוא עוד ישוב?
אילן עובד: "אם היו יוצרים תנאים שבנים יוכלו לבנות בית במחיר סביר ולחיות לצד הוריהם - למה לא. כרגע העלויות הן בלתי נסבלות".

משפחת עובד רובה עדיין בגבעה. האם, חיה, שכבר חגגה 80 (כמעט ביחד עם הקיבוץ), היא למעשה דור שני בקיבוץ, אליו הגיעה מליטא עם אמה, סבתו של אילן. את אביו, יוסקה עובד ז"ל, הכירה במסגרת הפלמ"ח. לצד האם מתגוררים בגבעה שני אחיו עם משפחותיהם. אילן עצמו מצליח להגיע "הביתה" פעם בשבועיים לערך. "המקצוע מאוד מחייב. הוא לא מרשה לי יותר", הוא מתנצל.

עיצוב בדגש רטרו-שיק
את דרכו מחוץ לקיבוץ החל אילן בשוטטות בת שנה וחצי בארה"ב. אחרי זה חיפש את עצמו בת