מכל סיפורי "גבר פוגש אישה", הרי לכם אחד חינני במיוחד. האישה היא פנינה, 50 ("חיכיתי להגיע לגיל הזה"), שמוצניקית מקסימה, בתם של חנק'ה וצבי בראט, מנוחתם עדן, מבית-זרע. הגבר הוא גדי צדקה, 42, בן למשפחה שומרונית מכובדת ואדוקה מחולון.

עכשיו (כלומר, בשנות השמונים) מתחיל הסיפור: גדי הצעיר חי בקרב עדתו, סמוך להורים, ומתפרנס משיווק מוצרי נייר. פנינה, משוחררת טרייה מצה"ל, עוזבת את הקיבוץ, עוקרת לתל-אביב, ואת לימודי המשחק ב"סמינר הקיבוצים" היא מממנת כברמנית בפאב "השופטים".

איכשהו קורה, שדמותה והופעתה צדות את עיניה של אשת התיאטרון רינה ירושלמי, וזו מזמינה אותה לגלם תפקיד מכובד בהפקתה, "המלט". פנינה זוכה לגלם את אופליה, אהובתו הצעירה של נסיך דנמרק, אותו מגלם שולי רנד (אגב, את ההפקה הזאת, שרצה בעבר שבע שנים תמימות, בארץ ובעולם, לא ישכחו כל מי שזכו לראותה).

עכשיו, ככה: באחת ההצגות של "המלט" ישב באולם גדי צדקה, שלא היה דבר רחוק ממנו מתיאטרון, וכשהופיעה אופליה על הבמה, בלע את רוקו (או החסיר פעימה. קיימות כמה גרסאות) ולחש לידידה שישבה לצדו: "עם זו אני הולך להתחתן".

אחר-כך הלך גם הוא ללמוד תיאטרון ב"בית צבי", עשה חיל, ובסוף שנה ב' הופיע שוב אותו אל מתוך המכונה ("דאוס-אקס-מכינה"...), רינה ירושלמי. בטלפון הזמינה אותו להיבחן לתפקיד ראשי - רומיאו, לא פחות - בהפקה חדשה של "רומיאו ויוליה" בבימויה. משגונב לאוזנו של גדי כי אופליה, הלוא היה פנינה, מיועדת לגלם את יוליה - מיהר לאודישן, דאג להבהיר לכל יתר הנבחנים שהתפקיד שלו, וסירב לעזוב את הבמה כל עוד לא תבטיח לו ירושלמי מפורשות, שרומיאו, זה הוא. היא הבטיחה וקיימה.

מהצד של פנינה, נשמע הסוף הטוב כך: "המון זמן רינה חיפשה לי רומיאו, ולא מצאה. ואז יום אחד, כשהייתי בבית-זרע, באמצע השבעה על אבי, אני מקבלת ממנה טלפון: מצאתי לך רומיאו. כשחזרתי לתל-אביב, והגעתי לתיאטרון, היא הציגה לי את גדי, ואמרה: 'זה הרומיאו שלך'. נכון סיפור יפה?"

פנינה וגדי צדקה. מופיעים זו מול זה, ללא תפאורה צילום: טל ידידיה

בשבוע שעבר נפגשנו בבית התנועה בתל-אביב. אחרי שנרגעה מחדוות הפגישה המחודשת עם הבניין ("שום דבר לא השתנה"), ומהיצף הזיכרונות, התפנתה לשאלה, אם קשתה עליה, השמוצניקית החילונית, ההתחברות לבעלה, בן למכובדת במשפחות העדה השומרונית (חיבור מיוחד, ששלושה מהאחים לבית צדקה חולקים אותו, ראו בהמשך).

"העניין הרליגיוזי מעולם לא היה זר לי", סיפרה, "כבר כמוסדניקית בקיבוץ - ולא, אין לי טראומות מהלינה המשותפת - הייתה בי משיכה למקורות היהדות, ותמיד זעקה בי השאלה, למה הרחיקו אותנו מהם. אני זוכרת שעזבתי את עבודת הגמר שלי במוזיקה לטובת עבודה על חינוך לתודעה יהודית במוסד. בקבלות השבת ובחגים הייתי מתרוננת: היה בעיניי כל כך נפלא לראות איך קהילה שלמה מתפנה מהחול, ולובשת חג ואווירת קדושה. הבית של גדי הוא, אכן, מאוד דתי ומחמיר במצוות, והנישואים אתו, הבן הבכור במשפחה, היו קבלה לא רק למשפחתו, אלא גם לקהילה כולה, שזה בערך חצי בית-זרע.

"אבל אני לא חיה בעדה השומרונית, והדתיות של גדי שונה משל הוריו וקהילתו. היא לא רק פחות מחמירה, אלא אחרת. החיבור שלנו הוא סביב העבריות, המתבטאת בהתבוננות פנימית ובקריאה מן הכתובים. אנחנו בית שלומד תורה, כי אין בעולם משהו טוב יותר לקרוא. זה ספר יסוד לחיים. הוא נותן כיוון וכלים. לפעמים, כשאני מבולבלת, ואין לי תשובות - גדי, שיודע את התורה בעל פה, מפנה אותי לפסוק המתאים, והכול מתיישב. אצלנו לא מדברים על אלוהים אלא על טבע הדברים, על המשמעות שלהם. אני תמיד מופתעת מהצעירים שלנו, נוסעים עד הודו לגלות את האמת, כדי לגלות שם, שהיא כל כך קרובה, מצויה במיתולוגיה שלנו. התורה היא הבסיס והשורשים שלנו, ובלי שורשים זה לא ילך".

היהדות, או העבריות שלהם, כפי שמעדיפה לקרוא לה פנינה, נטולה כל סממנים פולחניים וחיצוניים. הם חיים בכיף בבנימינה, עם שלושת ילדיהם, הרחק מסאון העיר, וגם רחוק מעדות המוצא, הקיבוצניקים והשומרונים. העולמות הרחוקים, המנוגדים, מהם הגיעו לזוגיות - אינם מקשים עליהם, אלא להיפך: מעשירים ומפרים, הן את חיי המשפחה שלהם, והן את התיאטרון הפרטי שלהם. את התיאטרון הזה, "תיאטרון עברי" קראו לו, הקימו משעייפו מן התלות בבמאים ובמנהלי תיאטרון, וביקשו להעלות על הבמה חומרים על-פי טעמם וגישתם: מחזות מוזיקליים ("איש חסיד היה", "זהר ארגוב - המחזמר"), הצגות לבתי ספר ("ילדי השמש" ו"אבי") וגם, למה לא? הצגות מסחריות, כמו "איזה מין שיפוצניק". "זה תיאטרון מסחרי, שמציג ז'אנרים שונים", אומרת פנינה, "אבל בכולם קיים יסוד מקומי, עברי".

עכשיו, בהצגה החדשה שלהם, "דע מאין באת", הם מגיעים אל הגמרא (התאריכים