מדי יום כיפור, כבר 35 שנה, יוצא ישי קצירי מביתו שבקיבוץ חצור ושם פעמיו אל כפר-רופין. בהגיעו לקיבוץ הצפוני הוא עולה לבית העלמין המטופח, צועד לעבר קברו של בן הקיבוץ אבנר רון, ובעמדו לצדם של לוחמי העבר בסיירת מטכ"ל ובני המשפחה השכולה - הוא מרכין ראש ומניח אבן לזכרו של הבחור שלא הכיר או ראה מימיו.

קצירי (58, טייס קרב בשירותו הצבאי וטייס "אל על" כיום) חש "חוב של כבוד, חוב מוסרי ומחויבות אישית למשפחה המדהימה והנהדרת של אבנר רון ז"ל". לאחר האזכרה הוא לוחץ את ידי החברים, יושב מעט עם בני משפחתו של הלוחם שנהרג, וכמעט ללא מילים הוא שב למכוניתו ונוסע חזרה את כל הדרך לחצור.

הסיפור של הטייס קצירי, ושל לוחם המילואים רון, סופר במהלך השנים הרבות שעברו מאז מלחמת יום כיפור, באופן חלקי בלבד. רק סרט תעודה בשם "כשג'בל נפל", שהופק על-ידי הערוץ הראשון ותוסרט ובוים בידי חן שלח הפגיש לשיחת עומק ראשונה את השותפים לאירוע הקשה - לוחמי הסיירת המובחרת וטייס הקרב.

הסרט - שיוקרן ביום שישי (3.10) בסינמטק בתל-אביב, ויומיים לאחר מכן (5.10) בערוץ הראשון של הטלוויזיה במסגרת "הסיפור האמיתי" - אינו עוד סרט רגיל שמתמקד במלחמה ובשכול. "כשג'בל נפל" מתאר - דרך המקרה הפרטי, המקומי - את השבר הגדול והטראומה הלאומית, את תחושת הכוח והיוהרה שהתחלפה באובדן הביטחון והאמון בהנהגה.

עבור לוחמי סיירת מטכ"ל שנטלו חלק באותה פעולה כושלת, אבודה מראש, היה זה "יום כיפור" טראומטי במיוחד. אלה שהשתחררו רק חצי שנה לפני כן, והיו בחזקת "מלאכי שרת" שחוטפים קצינים סורים ומסתערים על מטוס סבנה החטוף, הבינו בפעם הראשונה את מגבלות הכוח והתעוזה, ואת המופרכות של המשפט שהפך לסיסמת היחידה: "רק המעז מנצח".

הר-אדם עם נפש של אמן
"צוות ברונר" (תחת פיקודו של דני ברונר מקיבוץ כברי) התגייס לסיירת בפברואר 1970. בצוות המובחר היו, בין השאר, אבשלום (אבו) וילן מנגבה, וזלמן הנקין מחופית. בצוות ותיק מעט יותר, שהתגייס בנובמבר 1969, שירתו בין השאר יוסי קולונימוס מבית-קשת, ויגאל (רוזה) שדה מאשקלון. אבנר רון (ג'בל) מכפר-רופין שירת בתחילה ב"צוות ברונר" ומאוחר יותר בצוות השני, "צוות שי".

"ג'בל היה הר-אדם. מעל שני מטר גובה, 105 ק"ג", אומר אבו וילן, "אבל הדבר המדהים היה שלמרות גופו הענק, הייתה לו נפש של אמן".

אבנר רון (ג'בל) ז"ל. גוף ענק ונפש של אמן צילום: מתוך הסרט

בפברואר 1973 משתחרר הצוות מהשירות הסדיר, ומתחיל את דרכו ב"אזרחות". אבל הגיוס למלחמה קוטע את החלומות באחת. עשרה לוחמים, ובראשם מפקד הצוות סגן אהוד יתום, נשלחים למוצב נטוש בשם "לחצנית" הממוקם צפונית לתעלת סואץ. זמן קצר לאחר שהם מתמקמים במוצב, בבוקר ה-8.10 מודיע מפקד האוגדה, קלמן מגן, ששני אנשי שריון סיפרו כי טייס חיל האוויר, אתו שהו ביומיים האחרונים, נמצא בשטח ויש לחלצו. בעקבות כך פוקד קלמן מגן על יתום ואנשי צוותו להביא את הטייס - ישי קצירי - בריא ושלם הביתה. ללא תדריך מסודר, בלי מפות, ועם תחמושת בלתי מספקת - יוצאים העשרה, בבוקר ה-8.10, לכיוון המשוער. אבו, אהוד יתום ואבנר רון הולכים בחוד של טור הלוחמים.

מטח אש בשטח חשוף
השטח המדברי מישורי וכמעט נקי משיחים, כמו שדה תעופה ענק. ביצות טובעניות מקיפות אותו מכל עבר. המדים הירוקים של אנשי הצוות בולטים על הרקע הלבן הבוהק. מייד הם מבינים שכל מה שחונכו עליו - הליכה בלילה, הכרת השטח, היטמעות בסביבה - לא קיים במקרה זה.

כך צעדו כשעה ומחצה, מרחק של כשמונה קילומטרים, לעיתים זוחלים או משתוחחים צמוד לקרקע וצופים סביב. לקראת השעה 12 בצהריים, במרחק כ-250 מטרים מהם, הבחינו לוחמי הסיירת בחופת המצנח הירוקה. המצרים, מנגד, זיהו אותם כחיילי האויב והחלו ממטירים עליהם אש כבדה, מסוללת עפר שכיתרה את השטח. כמאה אנשי קומנדו מצרים ירו לכיוונם בכל כלי הנשק שבידם, בנוסף לארטילריה רצחנית שהומטרה עליהם מכל עבר. הלוחמים נאלצו לשכב, ראשיהם תחובים באדמה. אבנר רון היה היחיד שהצליח לייצר אש יעילה מהמאג שלו. אבו וילן שכב במרחק שישה מטרים ממנו. "לפתע הוא צעק 'נפגעתי'", מספר וילן, "והבחנתי שהוא חטף כדור בחזה. ראינו אותו מנסה לשאוף אוויר, ולא מצליח".

לוחמי הסיירת. מימין, דני ארדיטי, אבו וילן ואיתן מור צילום: קרני עם-עד

מנחם טור, החובש, מיהר לטפל בו. לאחר שמישש את הדופק, סימן ליתום שג'בל מת, תוך הפניית אגודלו כלפי מטה. יתום ואנשיו החלו לסגת חזרה למוצב, נושאים על כתפם אלונקה ועליה מוטל אבנר רון המת. כולם מודים שהם ברחו כמו שפנים, שוקעים בביצות עד לברכיים, וכך הגיעו לטנק ישראלי שלקח את ג'בל עד למוצב, ומשם בנגמ"ש לבית חולים שדה בבלוזה.

מאוחר יותר התבקש יתום לזהות את רון בבית חו