"באחת מחופשותיה הנדירות של אמא מהצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, היא הביאה ממצרים תיבת עץ בעטיפת עור ובריפוד קטיפתי כחול. בתיבה זו נשמרו המכתבים האישיים שלה ושל אבא", מספרת אֵילת אשל (83) מבית השיטה, בִתם הבכורה של חוה ושל יהודה אלמוג מכפר גלעדי. "גם אחרי שהלכו הוריי לעולמם לפני עשרות שנים, לא העזתי לפתוח את התיבה, והיא נמסרה למשפחתו של אחי עציון אלמוג בכפר גלעדי. כשנפטר עציון הועברה התיבה לביתי, אך נשארה סגורה וחתומה".

אֵילת אשל בביתה שבבית השיטה ולצדה המכתבים מהוריה. הותירה את הזיכרונות קורעי הלב בתיבה סגורה במשך עשרות שנים | צילום: אמיר אשל

כך חלפו להן שנים. אותה תיבה שטומנת בחובה סודות גדולים נותרה צפונה בעלטה, מחכה לרגע הנכון להיפתח לעולם. והשנה הגיע סוף־סוף הרגע הזה. לאחרונה יצאה לאור מהדורה חדשה של הספר הביוגרפי שכתב שמעון קושניר על אביה יהודה אלמוג, ממייסדי "גדוד העבודה", זה שעל מצבתו נכתב "החלוץ הנצחי", אחד האנשים המגויסים ביותר להגנה ולהתיישבות הציונית בארץ ישראל המתחדשת, וכמובן אחד האנשים הקרובים ביותר ליוסף טרומפלדור.

לכבוד ההשקה המחודשת התכנסה כל השושלת שהשאיר אחריו אלמוג, איש כפר גלעדי שהקריב את חייו לפיתוח היישוב בים המלח. לרגל האירוע החליטה אילת לפתוח לראשונה את תיבת האוצר שהגיעה לידיה, מעין חלון הצצה מרגש להיסטוריה ישראלית וקיבוצית נדירה, וכמובן תיעוד אישי ואינטימי שהותירו הוריה. עם פרוס שנת ה־100 להקמת גדוד העבודה האלמותי, שהוא היה חלק בלתי נפרד ממנו, הייתה זו גם הזדמנות לגלות עוד פנים של אותו אדם, שהיה מסור עד בלי די לערכי הציונות.

מה מצאת בה?
"היה שם אוצר בלום של מכתבים שהוריי כתבו וקיבלו. לא האמנתי למראה עיניי. ישבתי לבדי בבית, והזיכרונות הציפו אותי בשטף רגשות סוחף. מאות־מאות מכתבים קורעי לב שבהם מפצירה אמא באבא לבוא לחיות עם המשפחה בקיבוץ. שקעתי בקריאה וכל הזמן חשבתי לעצמי: זאת אַתְ הילדה שהם כותבים עליה?"

איפה היה אביך?
"בסדום, במצדה, בים המלח - במועצה האזורית תמר. גדלתי למעשה ללא אבא בבית, וכשהייתי בת שש התגייסה אמא לשירות של שלוש שנים בצבא הבריטי. אבא הבטיח לה שיחזור הביתה, אבל הוא נשאר בסדום, ואני נשארתי לבד בכפר גלעדי. לא שאלתי אף פעם למה הוא בסדום, רק ידעתי שלכל הילדים היה אבא בבית ולי אף פעם לא היה".

מדוע אמא התגייסה?
"מתוך מחשבה שתצליח להציל את משפחתה שהייתה אז עדיין בפולין. בתום המלחמה חזרה אמא למטעים ונולדו שני אחיי, עציון ודני. אבא הקים את המועצה האזורית תמר, ועמד בראשה שנים רבות. ב־1962, בשנתה החמישים, שמה אמא קץ לחייה, אבל גם לאחר האסון המשיך אבא לגור עד יומו האחרון בחדר סגפני למרגלות מצדה".

עובדות בשטח

יהודה אלמוג (קופלביץ') נולד ב־1895 למשפחת רבנים בליטא. כבר בנעוריו נטש את ישיבת וולוז'ין כשנתפס לציונות ולרוחות הזמן. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה גויס בעל כורחו לצבא הצאר, וכעבור כשנה ערק. "מאז הוא גידל את שערו השחור", כתב קושניר, "ופניו השחומים כברונזה ועיניו הבוערות שיוו למראהו דמות קדומים".

יהודה אלמוג | צילום: ארכיון תל יוסף

בוועידת היסוד של תנועת "החלוץ" שכינס טרומפלדור בדצמבר 1918 בפטרוגרד אמר אלמוג: "בדחילו ורחימו, אני מקבל את רעיונותיו של טרומפלדור ואומר לו: באשר תלך אלך. רק על עניין אחד אני מתקומם בכל נפשי; אני נגד הצבאיות בבניין חברתנו החדשה. [...] לא ליישובי צבא אנחנו זקוקים, חברנו הדגול אוסיה. לא! לא! לא!" ופרץ בבכי מר. טרומפלדור קם ממושבו, ובראש מורכן אמר לו: "אני מבין לחרדתך, יהודה. גם האנרכיזם המוסרי שלך קרוב לליבי". מאותו הרגע הפך אלמוג לעוזרו האישי של טרומפלדור.

עם עלייתם ארצה באוקטובר 1919 הצטרף למייסדי דגניה ב', ואילו טרומפלדור עלה ל"פינת הצפון". חודשים ספורים לאחר מכן הוא ימצא את מותו בקרב המפורסם בתל חי. כבר למחרת קבלת הידיעה על נפילת תל חי נרתם אלמוג בכל מאודו לענייני "החלוץ".

לאפוס הציוני התפרץ גדוד העבודה כרוח סערה והפיח משב מטלטל במערכות היישוביות בארץ של 1920. בעקבות המהפכה הקומוניסטית, גאה ברוסיה גל של יותר מ־600 אלף פליטים חסרי כול. היישוב המוכה בארץ, 56 אלף נפש בסך הכול, עדיין ליקק את צלקות האסון מבית (במלחמת העולם הראשונה ספג היישוב היהודי בארץ את האסון הנורא ביותר בתולדותיו, כאשר כ־25 אלף נפש מתוך כ־80 אלף ערב המלחמה נספו מרעב, ממגיפות וממפגעי המלחמה); ובהסתדרות הציונית המרוששת ניטש עימות תקציבי נקוב ונוקב - למי לא לתת את הכסף.

ברל כצנלסון הוקיע בחריפות את אסכולת "ההתיישבות הרנטבילית" והקליטה הסלקטיבית. "כל הציפייה להון פרטי כי יבוא ויגאל את הארץ", כך טען, "היא אילוּזיית שווא". את המצב הציל משרד המושבות הבריטי, שפעל ליצירת תעסוקה במפעל החשמל של רוטנברג בנהריים ובפרויקט האימפריאלי של סלילת הכבישים.

כביש טבריה-צמח היה גוּלת הכותרת, ו־600 מחפשי עבודה התקבצו בקיץ 1920 בחבורות קבלניות הומוגניות להתחרות אלו באלו (משוחררי הגדודים העבריים, פליטים מחצי האי קרים, מליטא ומגליציה). בין קבוצות הסוללים שהתגוררו במחנות אוהלים נודדים התגלעו מחלוקות בשאלות השכר ויחסי העבודה. אנשי העלייה השנייה השתלטו על ניהול העניינים מתוקף שליטתם בשפה, אולם עד מהרה לקחו העובדים את גורלם בידיהם.

חצי שנה לאחר נפילת תל חי, בי"א באלול (1920), ערכו יצחק שדה ויהודה אלמוג אזכרה על גבעה בפאתי טבריה בהשתתפות 80 פועלים מסוללי הכבישים, אזכרה שהייתה הלכה למעשה טקס ייסוד "גדוד העבודה וההגנה על שם יוסף טרומפלדור". וַעד הגדוד התמקם ב"מחנה יוסף" במגדל, ושפות הדיבור וניהול החשבונות היו עברית ורוסית. כשהסתיימה סלילת קטע הכביש העיקרי בבקעת כינרות, הוקמה במרס 1921 פלוגת ראש העין, לפילוס מסילת הרכבת מפתח תקווה. בתוך חמישה חודשים הושלם המיזם, ובאוגוסט 1921 נקלעה הפלוגה למבוי סתום - ללא עבודה, ללא כסף וללא אופק כלכלי.

בשעת המשבר הקיומי של הגדוד דרך כוכבו של יהודה אלמוג כשיצר את הערך המכונן בתולדות ההתיישבות החלוצית בארץ ישראל - קביעת עובדות בשטח. באותו חודש התכנס הקונגרס הציוני בקרלסבד לדון בייעוד אדמות עמק יזרעאל שרכש יהושע חנקין. הממסד לא סמך על מהפכני הגדוד היחפנים, ובקונגרס התלכד בלוק הרמטי נגד תביעתם לקבל קרקעות להתיישבות. ב־11 באוגוסט 1921 (ח' באלול תרפ"א) עלו אליעזר יפה וחבורתו, אנשי העלייה השנייה, לאדמת נהלל, והזניקו את מִפלס חשדות הקיפוח בגדוד.

בחסות היארצייט (יום השנה) לייסוד הגדוד, בי"א באלול תרפ"א, כונסה מועצת הגדוד בחיפה כדי לקצר טווחים מראש העין אל זירת ההתרחשות. כעבור שבעה ימים, עוד לפני שאמר הקונגרס את דברו, יצא אלמוג בראש 44 חלוצי הגדוד להיאחז בגוש נוריס (לימים עמק חרוד): "יצאנו קדימה, ואחרינו שני אוטומובילים, עגלות טעונות אוהלים, כלים וצידה. הלכנו בביצות לאורך מסילת הברזל ללא דרך ומשעול כשצבי נדב השומר רוכב לפנינו, והחום הרב מציק מאוד. [...] בארבע וחצי אחרי הצהריים הגענו אל המערה במדרון הגלבוע שממנה מזנק המעיין - עין חרוד".
כשהצליח איש העלייה השנייה שלמה לביא לנסח סעיף עמום בהחלטת הקונגרס בקרלסבד, הוא קיבל טלגרמה מאלמוג: "לפי דרישת חנקין עלינו וכבשנו את נוריס".

אוונגרד מהפכני

ההתיישבות בעין חרוד המירה את הנדידה הצוענית בעקבות עבודות מזדמנות לשאיפת השתקעות ביישובי קבע. גישה זו עלתה בקנה אחד עם השקפת יצחק שדה, שכתב בדצמבר 1920: "ערך רב להגנת הארץ ביצירת טיפוס איש עבודה המוכן תמיד להחזיק במחרשה וברובה כאחד. קיבוץ אידאליסטים, המוכנים להקריב את עצמם למען חיי עמנו בארץ, ברעיונו של טרומפלדור ליצירת מושבים חקלאיים של שומרי הגבולות".

גדוד העבודה הביא בשורה חדשה לארץ בימים ההם. סתתים של הגדוד בירושלים | צילום: ארכיון תל יוסף

חורשים בתל יוסף | צילום: ארכיון תל יוסף

סוללות בכביש טבריה-טבחה | צילום ביתמונה מרחביה

הגדוד נתן תנופה רבתית לניצני השוויוניות בקבוצה האינטימית ולרעיונות הקואופרטיביים (קופת חולים, המשביר המרכזי) שנבטו בעלייה השנייה. החזון הקומונלי היה איתות מקדים להקמת ההסתדרות הכללית ארבעה חודשים לאחר מכן, כשהלהט המהפכני של מאות צעירים אידאליסטים ורעבים היה הקלף המנצח. אנשי העלייה השנייה היו כבר בעלי משפחות, בשלהי שנות ה־30 לחייהם, כשלפתע התפרץ דור חדש היוקד באמונתו ליצור חברה חדשה ואדם חדש ומחויב לשבועת "עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִיבָה/ [...] /לֹא כְלוּם אֶתְמוֹל /מָחָר - הַכֹּל".

"העבודה בכביש הייתה האוניברסיטה של תנועת הפועלים בארץ", טבע ברל לימים, והגדוד הניף בגאון את נס האוונגרד המהפכני למרות העוני המרוּד, הקדחת, הבדידות והייאוש. שבע שנות קיומו (1926-1920) היו רוויות מאבקים ופילוגים, שהראשון והבולט בהם היה הוויכוח על קופה כללית או פרטית. בעקבותיו התלקחו העימותים עם ההסתדרות, השסע בין פלוגת עין חרוד (הקבוצה הגדולה) לפלוגת תל יוסף (הקומונה הארצית), "האיגוּף של פּרוֹטוֹפּוֹפּוֹב" (הצלת חברי עין חרוד בידי חברי תל יוסף במדרון הקטטה שלמרגלות הגלבוע), פרשת "הקיבוץ החשאי" (מחתרת בתוך מחתרת), המקסימליסטים מול המינימליסטים, וכמובן המחלוקת הקנונית בין הפרוטוטיפ (צורת חיים) לאוונגרד. אפילו הגרעין החתרני בתרבות התל־אביבית - החבר'ה טראסק (שלונסקי, אגדתי) - היה יציר כפיו של הגדוד (כקונטרה בועטת ל"עונג שבת" של ביאליק ופמלייתו).

בנוף הירושלמי מתנוססים עד היום בנייניה של פלוגת החוצבים בהנהגת יצחק שדה (הדסה, האוניברסיטה העברית, מלון המלך דוד, רחביה ובית הכרם).

אבל בעיקר אי אפשר לתאר את מפת מדינת ישראל ללא השפעתם המכוננת של גדוד העבודה ושל תנועת הקיבוץ המאוחד יוצאת חלציו. פלוגות הגדוד הקימו את עין חרוד, את תל יוסף ואת רמת רחל, וכן את כפר גלעדי שהצטרף לגדוד. מאות קבוצותיו עבדו בכל רחבי הארץ, כולל בבית לחם, בדיר אל־באלח ובקיר מואב (כָּרָכּ). שתי קבוצות לא עלו להגשמה - פלוגת ייבוש ביצות כַּבּארה ופלוגת החורן (שהקימה את רמת דוד). במהלך שנות קיומו נקלטו בגדוד כ־2,600 חלוצים שרעבו לפת לחם, והלב והזרועות נפתחו לפניהם.

מת חי

גדול ורב היה חלקו של אלמוג בעלילות הגדוד (לרבות קבלת הפנים הרשמית שערך לכבודו השאה הפרסי רזא פהלווי בארמונו). אלא שהמסירות חסרת הפשרות לבניין הארץ גבתה מחיר כבד ממשפחתו. בשנים הבאות יקדיש את עצמו החלוץ הנצחי ליישוב אזור ים המלח, בזמן שבצפון חיים אשתו חוה וילדיו. את התסכול ההולך וגובר של חוה מהמצב אפשר לקרוא באחד המכתבים שכתבה אז, ושנחשף בתיבה.

זה היה עם הקמת רשות חבל סדום בשנת 1952, כשניסתה לגייס את דוד בן־גוריון בכבודו ובעצמו להשבת בעלה הביתה. וכך כתבה לו: "אני רואה צורך נפשי להגיד לפניך מילים מספר. תבעת מאיתנו, חברי המשקים, לעזוב את המשק וללכת לנגב, לערבה ולגליל הלא מיושב, ויחד עם הנוער ליישב את השממה. הייתה לי תוכנית ללכת לעין גדי, כמובן שעם המשפחה, ומכיוון שהילדים היו זקוקים לבית ספר היה צריך לגייס כ־30 משפחות על מנת להקים שם יישוב עם גן ובית ספר. [...] מזכיר 'האיחוד' אמר לי בזמנו שאם לא אֵירתם למבצע הזה, שום דבר לא יֵצא ממנו. [עניתי לו] כי יהודה אלמוג הוא חברי בחיים והוא כבר מגויס החל ממאי 1934 לסדום, והליצנים מתלוצצים שהוא לא התחתן אִתי אלא עם אשת לוט.

"כל פועלו של יהודה אני לא צריכה לספר לך, אתה מכירו. לא רק מצִדו דרוש היה קורבן גדול לא לחנך את ילדיו ולא לעקוב אחרי התפתחותם. אף על פי שאני חיה בקיבוץ, הילדים זקוקים לשני הורים. [...] לא פעם מתגנב ללִבי הספק שאם [אפילו] מצִדך אין עזרה, אולי כל עבודתו לא כל כך חשובה, אולי לחינם היה קורבני וקורבן הילדים?"

משפחת אלמוג בשנת 1948 בכפר גלעדי. מימין: יהודה אוחז את דני התינוק, אֵילת, וחוה הנושאת את עציון | צילום רפרודוקציה: אמיר אשל

המכתב שכתבה חוה לדוד בן גוריון

אלמוג היה כאמור מוכוון עשייה. כשיצא בראש הפלוגה המקובצת של הקיבוץ המאוחד לעבוד במפעל האשלג בסדום, היו כל מעייניו נתונים להקמת יישוב יהודי בסדום. באמתחתו נרשמה כבר הקמת שלושת יישובי גדוד העבודה, ומאחר שלא הסכים שפועל ערבי ינקה את השירותים בסדום, קיבל עליו את משׂרת סניטר המחנה.

בתפקידו זה הוא המטיר על המוסדות ההסתדרותיים והלאומיים מטחי אש, גופרית ומזכרים. "אילו אלוהים היה לי", כתב, "אליו יכולתי להתפלל, הייתי משתטח להדום רגליו ולוחש: בורא עולם! 'משוגעים לדרום' תן לי, 'משוגעים' לפלס דרך ליישוב עברי לאילת, לעבר הירדן למאות ולאלפי משפחות מבני עמנו".

הגם שהיה בשטף העשייה גם בשנותיו המאוחרות יותר, אפוס עשייתו נחתם שנים לפני שנדם סופית באפיזודה בלתי נשכחת באותם ימים. באוגוסט 1965 נסע אלמוג באוטובוס לירושלים, ובמהדורת החדשות בשבע בבוקר שמע כי אמש הוא הלך לעולמו.

"אני חי!" הוא התקומם נמרצות והזדקף בתדהמה ממושבו. בהגיעו לירושלים התפרץ לאולפני הרדיו כדי למחות על שתי הטעויות שפורסמו בהודעת פטירתו: "אינני מהעלייה השנייה, ומעולם לא הייתי שומר. אילו היו קוברים אותי בחלקת השומרים, הם היו קופצים מקברותיהם וזורקים אותי משם", סיפר המת־החי באזכרת יום השלושים להסתלקותו הבלתי מוצלחת שנערכה בהשתתפות מוקיריו מתחת לעץ התות של משה מוסנזון בנען.

המחותנים הראשיים במסיבה שהוקדשה לבר־מינן שלא נמוג היו טכנאֵי קול ישראל שהתייצבו להנצחת נס תחיית המתים שחוללו בהודעתם השגויה. שמריה גוטמן, מפקד המחלקה הערבית בפלמ"ח וחושף צפונות מצדה, היה ממעריציו המושבעים של אלמוג.

במסיבת 'תחיית המת' סיפר: "עם הקמת המדינה, התעקש אלמוג להקים יישוב בשפך נחל זוהר השומם. במקום היה רק מְכל מים על סוללת עפר, ובשבוע של חנוכה הוא אסף כמה תמהונים לטקס הדלקת נרות ולהנחת אבן הפינה ליישוב. רוח מדברית קרה נשבה כשאלמוג החל לנאום על היישוב שיתנוסס במקום, ולפתע הוא התפרץ וצעק: למה הילדים צועקים פה? איפה האימהות שיכניסו אותם לבתים? לתמהונם של התמהונים שאל אלמוג: מה, אינכם מאמינים שכאן יהיו פעם הרבה ילדים?" קרוב לוודאי שגם אייזיק סדומי, שתיאר את הערב בנען, לא דמיין את הקומפלקס הסואן של בתי המלון הענקיים שיקום בנווה זוהר.

לא יכולתי אחרת

בפנתאון אבות תנועת העבודה שמור לאלמוג מעמד ייחודי. למ"ד וי"ווניק נסתר המרעיש עולמות, רוקם חלומות באספמיה ויזם תזזיתי מטבע בריאתו, הומניסט וסוציאליסט בנשמתו שכל כולו קודש לכיבוש עוד ועוד אדמות. סניטר המוחל על כבודו ללא שבריר הרהור שני, ובה בעת טריבון קנאי הלוחם ללא חת למען זכויות הפועל. האיש שחזון הוא שמו האמצעי, והוא ממזג באישיותו מְתקן עולם נחוש, רומנטיקן מושבע וצדיק יסוד עולם.

מסוגיות 'סידור העבודה' שלובנו בשמש הקופחת על המדוכות האידאיות בכביש טבריה-צמח, הטביע הגדוד בשבע שנות קיומו חותם בתחומים שאיש לא העלה על דעתו - בהתיישבות, בהגנה, בהסתדרות, בתרבות ובתנועת העבודה.

האֵם חוה לא זכתה לראות את משפחות בניה, את נכדיה ואת ניניה. אֵילת וזִכרי אשל הקימו משפחה לתפארת בבית השיטה, וענפיה פרוסים ברחבי הארץ. ואלמוג עצמו, המהפכן שנשרף באש המהפכה, כתב לבניו עם סיום קורס הקצינים של דני בן זקוניו, ולימים פרופסור למדעי המחשב משדה בוקר: "אני הייתי רחוק, מופיע פעם לשלושה שבועות ולעיתים לאחר שבועות רבים, ולא הייתי מה שאבא צריך ויכול להיות לילדיו. לא הייתי בעל לאמא, ומחשבותיי, מאוויי לבי, היו נתונים לפיתוח האזור השומם. כשאני שב לימים עָבָרו, יש ולא פעם רעד עובר בעצמותיי. כשאני פוקד את כפר גלעדי נעשה לי מר ועצוב מאוד, בעברי את בית הקברות ומציץ על העץ... כן, ילדיי, הרי לא יכולתי אחרת".

ניר מן