עד לפני שש שנים הוא היה מוּכר בפי כל בשם מירון. אבל מאז שהתמנה לתפקיד רשם האגודות השיתופיות, נדבק בו התואר "הרשם".

נכנס לתקופת צינון. הכהן, צילום: שירלי זינגר

"נוכחתי לדעת שכשאני מגיע לקיבוצים ולמושבים, יש לרשם איזשהו דימוי של בריון עם נבוט שבא לעשות סדר", אומר עו"ד מירון הכהן בראיון מיוחד ל"ידיעות הקיבוץ". "עם זאת, כשהחברים רואים שאני מאיר פנים, הם אומרים לי: 'אתה דווקא נחמד'".

הדימוי של הבריון עם הנבוט לא נוצר בחלל ריק. לרשם האגודות השיתופיות יש סמכויות מרחיקות לכת, שחלקן נובע מפקודה מנדטורית מתקופת הנציב העליון הבריטי. "בתפיסה שלי, צריך להשתמש בחלק מהסמכויות בצורה זהירה, ומאוד במשורה, אם בכלל", הוא אומר.

כיום הרשם פועל תחת משרד הכלכלה, ועוסק בהסדרה ובהכרעה בכל הנושאים הקנייניים, הניהוליים, וגם של אורח החיים בקיבוצים, במושבים ובכמה מהיישובים הקהילתיים. מעמדו השיפוטי הוא של שופט מחוזי בכיר, והכרעותיו ניתנות לערעור רק בבג"ץ, שאינו נוטה להתערב בפסיקותיו.

לדבר אחרת

מירון הכהן (59), נשוי ואב לארבעה, גדל ברמת גן וכיום מתגורר בירושלים. אביו מנחם הכהן היה הרב של תנועת המושבים, וממנו, וגם מחברותו בתנועת בני עקיבא, נוצרה אצלו הזיקה להתיישבות העובדת ולתנועה הקיבוצית.

ובכל זאת, כשמינה אותו לתפקידו שר התמ"ת דאז שלום שמחון, חששו ראשי התנועה הקיבוצית מעורך הדין האלמוני שלא היה מוכר להם. כיום, שש שנים אחרי ולקראת סיום תפקידו בחודשים הקרובים, נשמעים ראשי התנועה אחרת.

"נהניתי לעבוד מול מירון הכהן", אומר ניר מאיר, מזכ"ל התנועה הקיבוצית, "ואני רואה בו חבר של ממש. לא תמיד היה קל איתו, ולא הכל ראינו עין בעין, אך בסך הכל למדנו לעבוד היטב ביחד, וברוב הנושאים גם הצלחנו להגיע לתוצאות יפות מאוד. חבל לי שהוא מסיים, אך זו היא מצוות המחוקק".

עו"ד מיכי דרורי, מנהל המחלקת המשפטית של התנועה הקיבוצית, מוסיף כי לטעמו הכהן הוא אוהד של התנועה הקיבוצית. "היתה לו השפעה חיובית בדיונים על חלופת האגודה. הוא היה בצוות שעסק בחלופה, וניסה לאזן את העמדות של רמ"י נגד הקיבוצים. בסך הכל הוא ניסה להיות קואופרטיבי עם תנועות ההתיישבות", אומר דרורי.

מירון הכהן, איך אתה מגדיר את מערכת היחסים שלך עם התנועה הקיבוצית?

"התפיסה שלי היא תפיסה של רגולטור האחראי להתנהלות התקינה של הקיבוצים - הן בתחום הכלכלי והן בהתנהלות הפנימית. אני שם דגש על חוקי יסוד ועל זכויות הפרט, לצד הערכה עמוקה לתנועה הקיבוצית ולכל מה שהיא בנתה.

"כיוון שבתנועה הקיבוצית האינטרס של הפרט הוקרב במשך שנים לטובת הכלל, לפעמים התנגשו הדברים האלה, והיה צריך ליישב אותם. כיום התנועה הקיבוצית מדברת בצורה אחרת, גם מבחינת המודעות לזכויות הפרט. עם זאת, חשוב לשמור על הממד הקהילתי, כי זה החוזק של התנועה ושל הקיבוצים. זה גם מה שמאפשר להם את התרומה הגדולה למדינת ישראל".

עו"ד הכהן מוסיף כי בתנועה הקיבוצית ציפו ממנו להיות גם לוביסט של תנועות ההתיישבות ולא רק רגולטור. "קודם כל, זה לא התפקיד שלי", הוא אומר, "וזה גם לא נכון מבחינת תנועות ההתיישבות, כי ברגע שתופסים אותי כלוביסט ומתייחסים אליי ככזה, אז הקול שלי בעצם נפגם".

בעניין זה אין הסכמה בינו לבין ממלאי תפקידים בכירים בקיבוצים, שחלקם ציפו ממנו להיות נחמד פחות ותקיף יותר בדיונים שבהם השתתף - בעיקר מול אנשי רשות מקרקעי ישראל (רמ"י), הפועלים לא פעם במטרה להצר את צעדי הקיבוצים. "הוא היה אנמי מדי, ולא הגן על הקיבוצים מול חלק מגורמי השלטון שמתנכלים להם", אמר מנהל עסקי באחד הקיבוצים.

אולם הכהן אינו מתרגש מאמירות מסוג זה, ונשאר איתן בעמדתו. "זה לא התפקיד שלי. אני חושב שגם ראשי התנועה לדורותיהם הבינו שברגע שהמערכת הממשלתית והמערכת הציבורית מתייחסות אליי כאל רגולטור ולא כאל לוביסט, המשקל של העמדה שלי משמעותי הרבה יותר. בסופו של דבר, בהרבה נושאים זה עזר לתנועה הקיבוצית, גם אם לא אמרתי בדיוק את מה שראשי התנועה רצו שאגיד".

באיזה נושא למשל?

"לדוגמה, בנושא של יחסי העבודה בקיבוץ המתחדש, שזו סוגיה שעדיין לא פתורה. כשהנושא הגיע לבג"ץ במסגרת עתירה, לאחר שבית הדין הארצי לעבודה קבע שאין יחסי עובד־מעסיק בין תאגיד המדגה של קיבוץ תל יוסף לחבר הקיבוץ אבי בן־אהרון, אנחנו לא היינו צד בתיק הזה.

"בג"ץ ביוזמתו החליט לפנות לרשם האגודות השיתופיות, ולבקש את עמדתו כמי שמכיר את המגזר הזה על בוריו. העמדה שלנו כרגולטור אמרה שגם אם במקרים מסוימים נוצרה הצדקה להחיל יחסי עובד־מעסיק בקיבוץ, מאחר שהשונות בין הקיבוצים היא כה גדולה, לא נכון יהיה להחיל את היחסים האלה בהחלטה שיפוטית שבהכרח תחול על כולם.

"אמרנו שעדיין צריך לקחת זמן כדי לאפשר לקיבוצים שיתופיים, שבהם חלק מהזכויות הסוציאליות של החברים מוסדרות באופנים אחרים, לגבש את זהותם בנושא הזה.

"התוצאה של החלה גורפת היתה שהרבה מאוד קיבוצים היו צריכים לשלם תשלומים כפולים - הן כספים שהתחייבו להם מכוח תקנות האגודות השיתופיות, והן כספים מכוח יחסי עובד־מעסיק. בג"ץ קיבל את עמדתנו".

דוגמה נוספת שהוא מביא היא מיסוי הקיבוצים, שבמתכונתו המקורית היה מחסל את הערבות ההדדית בקיבוצים, והודות להתערבותו בנושא הסכים אגף התקציבים לנוסח מרוכך המתחשב בהוצאות הערבות ההדדית.

דוגמה אחרת, הניסיון של הממשלה ב־2012 (השנה שבה נכנס לתפקידו) להחיל על ההתיישבות את הסעיף בחוק המים שעל פיו יועבר ניהול המים מהקיבוצים ומהמושבים לתאגידים אזוריים.

"נציג רשות המים אמר לי בדיון שאני מייצג את הקיבוצים והמושבים, ושהוא מייצג את המדינה. אמרתי לו: 'אני רגולטור בדיוק כמוך. שנינו עובדים עבור מדינת ישראל, ואני מייצג את האינטרס הציבורי לא פחות ממך'.

"ברגע שהדיון היה מהעמדה הזאת, היה לו משקל אחר לגמרי. נציג רשות המים השתכנע שיש שונות משמעותית בין המגזר הכפרי לעירוני, ושהפתרון של תאגידי מים לא מתאים למגזר הכפרי".

חברי הקיבוצים ציפו ממך שתנהג באותה תקיפות מול אנשי רמ"י, שמטרפדים את שיוך הדירות ובעיקר את חלופת האגודה.

"קודם כל, אחת התוצאות של העמדה שנקטתי, היתה שצורפנו כחברים מן המניין לכל הוועדות הציבוריות שהקימה רמ"י בנושא הקרקעות והשיוך. אני יכול לציין שחלופת האגודה הוצעה כפשרה - לאחר שאני המלצתי על חלופת הפיקדון, שהיתה מרחיקת לכת הרבה יותר, ולדעתי גם נכונה הרבה יותר משפטית.

"ועדת בנצי ליברמן, מנכ"ל רמ"י דאז, קיבלה את חלופת הפיקדון בהמלצתי, אבל המיעוט בוועדה - שלא אהב את הרעיון - פנה למשרד המשפטים ודאג לבטל את החלופה הזאת בנימוקים משפטיים. טענתי שהנימוקים האלה אינם נכונים, והעמדה הזאת קיבלה חיזוק מפרופסור מיגל דויטש, המומחה הכי גדול בארץ לדיני קניין.

"הרעיון של חלופת הפיקדון אמר שמדובר בעסקה פיננסית, שבה חבר הקיבוץ מלווה את סכום הבנייה לקיבוץ ללא זכות במקרקעין, ואז בעצם לא נוצר שום אירוע מס מבחינת רמ"י.

"מדובר בהלוואה שהחבר מעמיד לקיבוץ למימון הבנייה, וברגע שהוא עוזב, הוא מקבל חזרה את סכום ההלוואה בצירוף הצמדה מסוימת בלי קשר לערך הקרקע והבית, וללא זכויות בנכס.

"לאחר שנדחתה חלופת הפיקדון, התקבלה חלופת האגודה ואושרה בבג"ץ, והבעיה היא בקשיים המנהליים מצד רמ"י שצריך לפתור אותם. אני לא יכול לפתור את זה. אני לא יושב כבג"ץ, שיכול לבקר את ההחלטות ואת הפעולות של רמ"י. התמיכה שלי בחלופת האגודה היתה חד־משמעית, ואני עומד מאחוריה גם כיום".

הטה את הכף

נעים לדבר עם מירון הכהן. הוא מסביר פנים, מתעניין בבן־שיחו, מספר על עצמו, רחוק מהדימוי של הרגולטור הקשוח במעמד שופט מחוזי בכיר. משרדו נמצא בבניין בזק בכניסה לירושלים, שם שכר משרד הכלכלה קומת משרדים.

בקומה אחרת באותו בניין נמצאים משרדי הנהלת רמ"י. חדרו של רשם האגודות השיתופיות הוא צנוע למדי. יש בו שולחן ועליו שני צגי מחשב, שולחן ישיבות וארונות המכילים בעיקר ספרות מקצועית. באחד הארונות הוא שומר חנוכייה עשויה מעץ זית, שקיבל בהוקרה מקבוצת ותיקים מקיבוץ אפיקים שטיפל בעניינה.

בתקופת כהונתו כרשם האגודות השיתופיות הטביע עו"ד מירון הכהן את חותמו במספר נושאים. הראשון שבהם הוא גיבוש הסכמות בקיבוצים שבהם היה רוב ניכר לשינוי באורחות החיים, אך הם התקשו להשיג את הרוב הנדרש על פי התקנון.

הוא הגיע ל־15 קיבוצים כאלו (בהם נירים, גבעת עוז, מפלסים, עין הנצי"ב, לוטן, יגור ודגניה ב'), וברוב המקרים הצליח לשכנע את החברים לתמוך בשינוי ולהגיע לרוב הנדרש. במקרה אחד, ביגור, הפעיל את סמכותו להפחית את הרוב הנדרש.

במקרה אחר, בדגניה ב', שגם בו התבקש להפחית את הרוב הנדרש, הורה לצרף להצבעה חברים חדשים שיצאו לחופשה, ובכך הטה את הכף לטובת השינוי.

מה הנחה אותך להפחית את הרוב הנדרש ביגור אך לנקוט דרך אחרת בדגניה ב'?

"ראשית, בכל המקרים היתה עמדת המוצא שלי שלא נכון שההכרעה בהחלטה כה משמעותית ועקרונית תתקבל בהתערבות גורמים חיצוניים, ולכן צריך לאפשר לחברים להגיע להסכמה ביניהם, הסכמה המשקללת את האינטרסים של כולם.

"לשמחתי הרבה, ב־14 קיבוצים - מתוך 15 שטיפלתי בהם - הצלחתי לשכנע את החברים לנהל בעזרתי את השיח הזה ביניהם ולגבש הסכמות ללא התערבותי. זו גם היתה נקודת המוצא שלי ביגור, אלא שביגור נוכחתי שהדינמיקה שהצלחתי ליצור בקיבוצים אחרים, בהליך של משא ומתן קבוצתי וגישור, אינה אפשרית, בין השאר בשל גודלו החריג של הקיבוץ.

"הבנתי שבשלב שאליו הגיע הקיבוץ, אם לא אקבל את ההחלטה על הפחתת הרוב, הקיבוץ עלול להתפרק. גם בקיבוצים אחרים היתה סכנה כזאת, אבל הייתי אופטימי באשר לסיכויים לגבש הסכמות, וצדקתי".

נושא שהתחדד בתקופתו הוא נושא החברים החדשים או החברים בעצמאות כלכלית. גישתו היתה שאין לשלול מהם את זכות ההצבעה בנושאי הקיבוץ, גם אם הוסכם בהסכמות פנימיות שהם יוותרו על זכותם בעניינים מסוימים.

כך תמך בזכותם של החברים החדשים להשתתף בהצבעות בקיבוץ דן, שבו יצרו ותיקי הקיבוץ קרן כספית נפרדת בבעלותם, וכך כאמור נהג בדגניה ב' בנושא השתתפות החברים החדשים בהצבעה על השינוי. הוא גם התבטא שלדעתו צריך לבטל את מעמד החברים בעצמאות כלכלית.

"לא ביטלתי את המעמד של חבר בעצמאות כלכלית", מבהיר הרשם. "המעמד הזה קבוע בתקנות. אני חושב שנכון לבטל אותו מכאן ולהבא, כיוון שכיום התנועה הקיבוצית נמצאת במקום אחר לגמרי לעומת התקופה שבה נקבע המעמד הזה, כשכיוון תנועת הבנות והבנים היה מהקיבוץ החוצה, והקיבוצים היו מסובכים בחובות שאף מצטרף חדש לא היה מוכן לקבל עליו.

"זו היתה הוראת שעה נכונה לזמן ההוא, אבל כיום המצב שונה לחלוטין, וקיים ביקוש גדול של בני הקיבוץ, וגם של אחרים, לחיות בקיבוץ. בדיעבד, אנחנו יודעים שריבוי הסטטוסים בקהילה הקיבוצית יצר בעיות רבות, וכבר יש הכרה הולכת וגוברת במרבית הקיבוצים שנכון לאחד מחדש את הסטטוסים.

"ברור לגמרי שאי אפשר לשלול ממישהו מעמד של חבר בעצמאות כלכלית בלי הסכמתו, ואת המעמד הזה ניתן לבטל רק מכאן ולהבא, ורק בתיקון של התקנות ולא בהחלטה של הרשם. בכל מקרה זה לא יפגע בזכויות מוקנות של מי שכבר התקבל כחבר בעצמאות כלכלית".

מבחינת זכות ההצבעה אתה כבר מתייחס לכולם כאל בעלי אותו סטטוס.

"לפי ההבנה המשפטית שלי, גם התקנה שיצרה את מעמד החברים בעצמאות כלכלית התייחסה אך ורק לזכויות הכלכליות שלהם מבחינת הערבות ההדדית וחלוקת הרווחים, ולא התייחסה לזכות ההצבעה שלהם.

"היא לא התייחסה לשוני בזכות ההצבעה או לשלילתה, כיוון שזכות זו קבועה בפקודת האגודות השיתופיות, שהיא החוק הראשי. התקנות כפופות לחקיקה הראשית, והן לא יכולות לשנות אותה.

"החקיקה הראשית קובעת שלכל חבר באגודה שיתופית יש קול אחד וזכות הצבעה אחת, וגם הסכמים כאלו ואחרים אינם יכולים לשנות אותה. זו בעצם היתה ההכרעה שלי בדן ובדגניה ב'.

"דאגתי לציין בהחלטה בדן שהחברים שנקלטו לא שילמו עבור הזכות שלהם בנכסים הכלכליים, ולכן יש בעיה שהיא אינהרנטית לאגודה שיתופית, שבה - להבדיל מחברה בע"מ - זכות ההצבעה מוקנית לכולם, ולא קשורה לחלקו של החבר באחזקות ובחלוקת הרווחים".

בוא נעבור מהחברים החדשים לוותיקים. עמותת פנסיה בראש עתרה נגדך לבג"ץ בטענה ששיטת חישוב הפנסיה מקפחת את הגמלאים. האם אתה סבור שהפנסיה שמקבלים גמלאי הקיבוצים היא ראויה והוגנת?

"אני סבור שההסדר החוקי הוא הדבר הטוב ביותר והמעשי ביותר שניתן היה להשיג בנסיבות העניין. יכול להיות שאילו היינו מתייחסים לקיבוצים בצורה פרטנית, היה מקום לעשות במקרים מסוימים הסדרים שונים. אבל מערכת משפטית מבחינת אופייה לא נותנת פתרונות נקודתיים כשמדובר בחקיקה ולא בפסיקה, אלא פתרון לכולם, שאמור לשקלל את כל השיקולים וגם להיות מעשי.

"יכול להיות שהיה פתרון אחר מבחינת צדק מוחלט, אבל במציאות הקיימת לא ניתן היה ליישם אותו. לכן אני חושב שכפתרון רוחב, במסגרת האילוצים שהיו והצורך להבטיח פתרון ישים, מה שהושג הוא כנראה הטוב ביותר.

"זה עמד לבחינה מחודשת בוועדת ח"כ אילן גילאון, וגם חברי הוועדה השתכנעו שזה הפתרון הטוב ביותר לאחר שהצעתי להעלות את רף הפנסיה מ־35% מהשכר הממוצע במשק ל־40%. אגב, הרף הזה הוא המינימום ההכרחי, ולפי הנתונים שיש לנו מרבית הקיבוצים משלמים מעבר לרף הזה, ונשארו רק מעט קיבוצים שעדיין קשה להם לשלם גם את הסכום הזה".

הכהן מוסיף כי בעיניו אחד הכשלים הלוגיים של עמותת פנסיה בראש, היא הדרישה לקבל פנסיה כשכיר ולעומת זאת לקבל חלק בשיוך הנכסים כבעל עסק. "לא בכל מקרה אפשר לשלב בין הדברים", הוא אומר. "אי אפשר להעתיק נוסחת פנסיה של שכירים, ולדרוש לקבל אותה כשאתה בעל העסק".

חברי קיבוצים מתלוננים אצלך על חריגות בהתנהלות הנהלת קיבוצם, וברוב המקרים זה טוב שהם מפקחים על ההנהלה. אבל יש גם מקרים של מתלוננים סדרתיים, שממהרים להגיש תלונה בעקבות כל החלטה שמתקבלת בקיבוצם. איך אתה מתייחס לתלונות החברים?

"כשאנחנו מקבלים תלונות, אנחנו תמיד מבקשים תגובה של הצד השני, ואז אנחנו דנים בכל עניין לגופו. אם זה מתלונן שאין שום בסיס לתלונה שלו - היא תידחה. אם יש בסיס והמתלונן צודק מבחינה מהותית, גם אם הוא נחשב לטראבל מייקר של הקיבוץ ולא אוהבים אותו, אנחנו נטפל בתלונה על ידי מינוי חוקר או על ידי הכרעה שתורה לקיבוץ לפעול בצורה אחרת.

"אגב, בפרשת הירי במנהל הקהילה של רשפים, בלי לגרוע מחומרת המעשה, ברור לגמרי שהחבר נקלע למצוקה בלתי אפשרית, שהיה נכון שהקיבוץ או אנחנו נתערב בה. לצערי, המקרה הזה לא הגיע אלינו, ויכול להיות שאילו היה מגיע היו נמנעות התוצאות הקשות.

"היו מקרים שבהם נתקלנו בהתעמרות של הנהלת הקיבוץ בחברים, וכשהלכתי לפתור אותם ביקשתי מראשי התנועה הקיבוצית לבוא איתי, כי בעיניי זו גם החובה המוסרית שלהם. לשמחתי, מדובר במעט מקרים כאלו".

עו"ד אורי זליגמן, הרשם שקדם לעו"ד הכהן, כיהן בתפקידו במשך 25 שנים ברציפות. כשנכנס הכהן לתפקידו נקצבה כהונתו לשש שנים, והוא היה אמור לסיימה בפברואר הקרוב אך ייתכן שהיא תוארך קצת בשל הבחירות.

כשהוא נשאל אם כהונה של שש שנים אינה קצרה מדי, הוא משיב שצריך להפריד בין עצם קציבת תקופת הכהונה, שהיא עניין חיובי, לבין אורך התקופה שנקצבה לתפקיד הרשם.

"יכול להיות שהיה מקום לקצוב תקופה קצת יותר ארוכה", הוא אומר, "משהו כמו שמונה שנים, לא יותר, כי מדובר במערכת מורכבת מאוד שלוקח זמן ללמוד אותה ולמלא את התפקיד באופן הטוב ביותר".

מהן התוכניות שלך להמשך הדרך?

"כרגע אני מחויב בתקופת צינון, ואני מתכנן לנצל אותה היטב. אחר כך אבחר מה לעשות בהתאם להצעות שיגיעו אליי".