ניר רביב (16), בן קיבוץ מלכיה, עבר לפני שלושה חודשים לנחל עוז במסגרת "המקובצת", קבוצת נערות ונערים בכיתה יא-יב הבאים להתגורר בקיבוץ הדרומי. הוא חשב שהוא למד להכיר את שגרת החיים בעוטף עזה, עד שחווה את הקרבות בשבוע שעבר.

"צריכים להיות בנחל עוז בכל הסיטואציות". רביב, צילום: פרטי

"זה היה מפחיד ממש", הוא אומר. "אני לא רגיל לדברים האלה. זה היה משהו שונה לגמרי ממה שחשבתי שיהיה פה. לא חשבתי שזה יכול להגיע לרמה כזאת של אזעקות צבע אדום ושל פיצוצים. זה היה סיוט. ישנו כולנו באותו לילה בממ"ד, וגם למחרת השתדלנו להישאר בממ"ד או לרוץ בין המיגוניות שפזורות בקיבוץ. כל חמש דקות, לפעמים כל דקה, היתה אזעקת צבע אדום".

מה אמרו ההורים שלך?

"ההורים פחדו מאוד, אבל הם קיבלו את זה. הם ידעו שאחת ההשלכות של המעבר שלי לנחל עוז יכולה להיות שאני אהיה פה בזמן שפורצת מלחמה בעוטף".

לא חשבת להתפנות מנחל עוז ולחזור רק כשיירגע המצב?

"חשבתי על האפשרות הזאת, ודיברנו על זה בקבוצה. בסופו של דבר החליטה הקבוצה להישאר, כי אנחנו צריכים להיות בקיבוץ דווקא ברגעים כאלה של לחץ, של סכנה, של כעס ושל כאב. אנחנו צריכים להיות בנחל עוז בכל הסיטואציות, לא רק כשהכל טוב ויפה".

עכשיו אתה מבין טוב יותר את המשמעות של לחיות בעוטף עזה?

"כן, זה עזר לי להבין איך חיים פה. עם כל הקושי שהיה כרוך בזה, אני חושב שזאת היתה סיטואציה חשובה. מבחינתי זה היה יום חשוב".

לחדש את המסורת

רעיון המקובצת, שלפיו בני נוער באים לחזק את שכבת הגיל בקיבוץ צעיר ולוקחים חלק פעיל בחיי החברה וחברת הנעורים בקיבוץ, נולד ויושם לפני עשרות שנים בקיבוצי התק"ם, עד שנפסק.

ב־2014, לאחר שמשפחות רבות עזבו את נחל עוז בעקבות מבצע צוק איתן, יזם יואל מרשק את חידוש המסורת במטרה לעבות את חברת הנעורים בקיבוץ. מרשק גויס באותה תקופה לזמן קצר לתנועה הקיבוצית, ולאחר סיום תפקידו המשיכה התנועה לגייס, לממן וללוות את מחזורי המקובצת.

במחזור הראשון היו שמונה חניכים, ולפני שנה הוא סיים את שירותו בקיבוץ. במחזור השני היו שישה חניכים, ולפני שלושה חודשים הוא סיים את לימודיו. כעת נמצאים בנחל עוז ארבעה חניכים, שתי נערות ושני נערים, בני המחזור השלישי. נוסף על ניר רביב חברים בקבוצה עילאי אלחנתי ממחנַים, מיכאל לוי מקציר וגלי אברמוב ממורן.

הדרך של ניר למקובצת ולנחל עוז היתה פתלתלה במקצת. הוא השתתף עם חבריו מכיתה י' בבית הספר האזורי הר וגיא שבקיבוץ דפנה, במפגש שבו הוצגה להם התוכנית והוצע להם להצטרף אליה.

"זה נראָה מדהים", הוא אומר, "טוב הרבה יותר ממה שהיה לי במלכיה. זה כאילו כל התנאים הכי טובים שאי־פעם רציתי. זה נראה לי יותר מדי דמיוני, ולכן בהתחלה לא עשיתי עם זה שום דבר. החבר שלי עילאי החליט ללכת על זה, ועבר ראיונות ומיונים עד שהוא התקבל לקבוצה. היה לי עצוב מאוד שהחבר הכי טוב שלי עוזב את בית הספר ועובר לנחל עוז".

המפנה חל כשעילאי בא ממחנים למלכיה כדי להיפרד מניר ומהוריו, שבוע לפני המעבר שלו לנחל עוז לקראת תחילת הלימודים בכיתה י"א בבית הספר התיכון שער הנגב.

"בפגישה הזאת הוא זרק לי הערה: 'ניר, אני יודע שחשבת על המקובצת, וכדאי שגם אתה תעבור לנחל עוז'. חשבתי על זה כמה דקות, ואז הלכנו להורים שלי. עילאי הצליח לשכנע אותם לתת לי לעבור לעוטף עזה המסוכן. אחרי זה פניתי לאנשי הקשר בקיבוץ, וככה בעצם עברתי לנחל עוז".

איך הגיבו החברים שלך מבית הספר ומהקיבוץ?

"החברים שלי בקיבוץ לקחו את זה קשה. שכבת הגיל שלי במלכיה היא לא גדולה, וכשאחד עוזב, זה ממש משפיע על האחרים. כמה אמרו לי שזה מסוכן, קרוב לעזה, ושאני יכול למות שם. לקחתי את הדברים האלה בעירבון מוגבל".

לחזק ולהתחזק

תוכנית המקובצת היא תוכנית ייחודית המשלבת בין תחושת השליחות הדוחפת את בני הנוער לסייע לקיבוץ הנזקק לעזרתם, לבין הצורך של אנשי הקיבוץ ללוות אותם ולטפל בכל צרכיהם.

ההחלטה לעזוב את הסביבה המוכרת בגיל 16 ולעבור לחיים חדשים ובלתי ידועים, מתוך רצון לתרום למשימה לאומית בעוטף עזה, אינה פשוטה, והיא ראויה למלוא ההערכה.

בשעות הבוקר והצהריים חברי הקבוצה משולבים בלימודים בבית הספר התיכון, ועם חזרתם בסוף יום הלימודים הם נקלטים בבית המגורים המיועד להם. שם מחכה להם ארוחת צהריים חמה ומפגש עם אם הבית המלווה את הקבוצה.

אחר הצהריים החניכים משולבים במערכת הפעילות של החינוך החברתי בקיבוץ. מפעם לפעם הם שותפים בפעילויות גם בסביבה הקרובה. את הקבוצה מלווים אם הבית, המדריכים החברתיים של הנוער בקיבוץ וגורמי ייעוץ וטיפול הנותנים מענה בעת הצורך.

לכל חניך וחניכה משפחה מאמצת בקיבוץ. מהר מאוד נוצרים קשרים חמים, והמשפחות הופכות לכתובת עבור החניכים. על הצלחת התוכנית מעידה העובדה שבוגרי המחזורים הראשונים נמנים עם אלו שיצאו לגייס את החניכים למחזור השלישי.

תוכנית ייחודיות. המקובצת, צילום: פרטי

"המטרה שלנו היא קודם כל לעבות את שכבת הנעורים בנחל עוז", אומר רביב, "ומתוך זה גם לעזור לחברת הנעורים בכל הגילים. אחרי מבצע צוק איתן עזבו את נחל עוז הרבה משפחות, ולאלו שנקלטו במקומן אין הרבה ילדים בגיל הנעורים. בקבוצת הגיל שלנו, כיתה י"א, יש בסך הכל שני נערים מנחל עוז".

איך קיבלו אתכם בקיבוץ?

"קיבלו אותנו באופן מדהים. בכל פעם שאנחנו הולכים בקיבוץ ואנשים מזהים שאנחנו מהמקובצת, הם מציעים לנו משהו לאכול או מזמינים אותנו לקפה. היחס של האנשים פה לכל מי שמגיע לקיבוץ הוא חם ואוהב, ואולי זה מאפיין את האנשים שגרים קרוב כל כך לגבול בעוטף עזה".

איך התקבלתם בבית הספר? לא קל להתחיל ללמוד בי"א בבית ספר חדש.

"נכון. לקח לנו קצת זמן להתחבר לנערים בבית הספר, ועכשיו יש לנו חברים טובים משם. אני חייב לתת למורים ציון לשבח על זה שהם עושים את כל המאמצים כדי שניקלט כמו שצריך".

נוסף על עיבוי שכבת הנעורים בנחל עוז, מעורבים חברי המקובצת בחיי החברה והתרבות בקיבוץ. "אנחנו עושים פעילויות בחגים בקיבוץ", מספר רביב, "וחוץ מזה, כל אחד מאיתנו בחר מיזם שהוא יעשה אותו בשנה הקרובה, וזו בעצם התרומה שלנו לקיבוץ ולחברת הנעורים.

"יש כאלו שהם מדריכים של כיתות צעירות יותר, והחבר'ה מהמקובצת הקודמת פתחו בקיבוץ חנות יד שנייה. אני מדריך את ילדי הקיבוץ שנמצאים בשנת בר מצווה. מדובר בסך הכל בשלושה ילדים מכיתה ז', ואני שותף לבנייה ולביצוע של 13 הפעילויות שהם אמורים לעשות השנה".

כשהוא עסוק במטלות היום־יום, קשה לו להביט על הצעד שעשה במבט־על ולומר לעצמו שהוא נמצא בחוד החנית של התרומה והנתינה לחברה הישראלית. כשהוא נשאל על כך, הוא עוצר רגע למחשבה ומגבש את תשובתו.

"אני מרגיש שאני עושה משהו חשוב", הוא אומר. "אני מרגיש שאני חלק ממשהו שהוא גדול ממני, חלק ממיזם חשוב, ציוני ופטריוטי. דיברתי עם בוגרים של המקובצת הקודמת, והם אמרו לי שאני ארגיש את התחושה האמיתית של כמה עשיתי וכמה נתתי אחרי שאסיים את השנתיים האלו. רק אז אני אבין כמה עזרתי וכמה תרמתי".

יש אפשרות שתרצה לחזור לעוטף עזה אחרי הצבא?

"אין לי מושג מה אני אעשה אחרי שאגמור את הלימודים בשער הנגב. אני אפילו לא יודע אם אצא לשנת שירות או אתגייס מייד. תמיד חלמתי לגור בדרום, אבל זה ממש מוקדם להחליט. כרגע טוב לי עם זה שאני פה, ואין לי תוכניות מוגדרות לעתיד".

לשים אגו הורי בצד

עילאי אלחנתי בן ה־16 ממחנים הצטרף אף הוא למקובצת בנחל עוז. גם הוא נשמע מלא מוטיבציה ואידיאלים, מה שמסביר כיצד הצליח לעשות את הצעד הלא פשוט הזה בגיל צעיר.

"מה שגרם לי לעבור למקובצת זה הרצון לעשות משהו שונה בחיים, לעשות משהו שלא כל אחד בכיתה י"א עושה או יכול לעשות", הוא מתאר.

"הכל התחיל מהרצאה בבית הספר בצפון. התלהבתי מאוד, ומייד נרשמתי למיונים. היה לי קשה להשאיר את החברים מאחור, וקראו לי פסיכי על זה שאני עובר לגור ליד עזה. גם למשפחה היה לא קל. אבל כשהגעתי לנחל עוז קיבלו אותי באהבה ובשמחה.

כולם ממש חיכו לנו. זה היה כמו להיכנס למשפחה חדשה. לא היה פשוט להעביר את החיים למקום אחר, אבל החבר'ה בקיבוץ עזרו בכל דבר, ומבחינתי הם הפכו לחברים לכל החיים".

ניצנה רביב, אמו של ניר, מספרת שבתחילה היא ובעלה שחר סירבו לבקשה של בנם להצטרף למקובצת. "מה ששכנע אותנו היתה ההצעה של עילאי, החבר של ניר, שלפני שנחליט נבוא לנחל עוז לפגוש את תהילה ולהתרשם מהתנאים בשטח.

"בסופו של דבר, ראינו ביציאה למקובצת הזדמנות שלו למצות את עקרונות החיים שהוא גדל עליהם: ציונות, עזרה לזולת, תרומה למדינה וחיים משמעותיים. הביקור שלנו בנחל עוז והפגישה עם תהילה שכנעו אותנו סופית לתת לניר את ברכת הדרך".

ובכל זאת, זו החלטה לא קלה להורים לילד בן 16.

"נכון. במערכת השיקולים שלנו הזזנו הצידה את האגו ההורי, את הדאגה ואת המחשבות על הריחוק, כדי לאפשר לו לחיות כפי שהוא מוצא לנכון - להתפתח, להתעצם, להרגיש משמעותי, להעניק לחברה ולפתח את כישוריו החברתיים, האישיים והמוזיקליים.

"ידענו שנתגעגע אליו, והוא אכן חסר לנו מאוד, אבל אנחנו שמחים בשבילו וגאים בו. כשטוב לו - טוב לנו. אנחנו לומדים למצוא את הדרך להיות נוכחים בחייו, ולהמשיך לשמור על הקִרבה ועל האינטימיות המשפחתית מכאן ומשם".

ניצנה מוסיפה כי בהסלמה בשבוע שעבר היא היתה בקשר רצוף עם ניר, וחשה שהוא אינו פוחד או חרד. "הוא סיפר שהוא קצת לחוץ, אבל גם שהכל בסדר ושהוא מרגיש בטוח ומוגן בקיבוץ. זה קצת הרגיע אותנו", היא מסכמת.

תהילה שמואל מנחל עוז היא רכזת המקובצת, ומלווה את המיזם מאז הקמתו. "מדובר בנערים שעזבו את הבתים שלהם ובאו לעבות את שכבת הנעורים שלנו", היא מסבירה.

"הם משלבים את הלימודים ואת החוגים שלהם במיזמים חברתיים שהם מקימים ופועלים בהם. במחזור הקודם של התוכנית הקימו שתי בנות חנות יד שנייה בקיבוץ, ובמחזור הזה, עילאי וגלי מהמקובצת - עם חן שפריר מנחל עוז - ממשיכים לתחזק את החנות ולהפעיל אותה.

"ניר משתתף בפעולות שנת בר מצווה, ומיכאל ועוד נער מנחל עוז משפרים את המועדון של הנעורים. נוסף על כך יש להם פעילויות משלהם עם המדריכים, והם תורמים לאירועי תרבות, כמו חג החנוכה, כפי שקורה בימים אלו".

לדבריה, הקהילה בנחל עוז מקבלת את חברי המקובצת בצורה מדהימה, ונוצרים קשרים אישיים עמוקים בינם לבין המשפחות המאמצות וחברי הקיבוץ. "אנחנו מתייחסים אליהם כמו לבני נחל עוז. לכל בוגר מחזור נשמרת דירת חיילים בקיבוץ, ואליה הוא יכול להגיע מתי שהוא רוצה. אנחנו רוצים שהם יבנו בנחל עוז את ביתם, ויש כבר בוגרת מהמחזור הראשון שמתכוונת לחיות פה".

איך הם עברו את האירועים האחרונים?

"זו היתה הפעם הראשונה שהם חוו לחימה, וכמובן המדריכים שלהם ואני באנו להיות איתם, וגם מצח"י (צוות החירום היישובי) דאגו להם. היינו בקשר רציף עם ההורים שלהם, והם סמכו עלינו שנשמור עליהם בצורה הבטוחה ביותר".

שמואל מספרת על השינויים שחלים בנערים מהיום שבו הם הגיעו למקובצת ועד לסיום התוכנית. "הם תורמים הרבה, אבל הם גם מקבלים הרבה. הם עצמאים, הם מתבגרים מהר יותר, הם ביקורתיים, והם לומדים איך להתנהל נכון זה עם זה בקבוצה.

"התוכנית הזאת עושה להם פלאים. לאחר התוכנית, כשהם מגיעים לשנת שירות, למכינה או לשירות הצבאי, הם מוכנים ובשלים הרבה יותר מנערים אחרים שסיימו מסלול רגיל בבית שלהם".