שתי רכבות יצאו בבוקר יום ראשון השבוע לדרכן. הראשונה שעשתה את כל הדרך משנגחאי לעיר וואהן (1,000 ק"מ), והשנייה מתחנת סבידור בתל אביב לבאר שבע (110 ק"מ). לצערי, הייתי בשנייה.

עופר דקל, חבר טוב שלי שחי וכותב בסין, היה בראשונה. "תכתוב יומן מסע", ביקשתי ממנו בוויצ'ט (הגרסה הסינית לווטסאפ). "אחרי זה נשווה".

הרעיון לנסוע ברכבות נולד ביום רביעי שעבר, אחרי ששמעתי את שר התחבורה ישראל כ"ץ מתראיין ברדיו. "אם היו נערכות היום בחירות רק על התחבורה", הוא אמר, "אז הליכוד היה מנצח עם 70 מנדטים".

 אין מקום לזוז | צילום: נעמי רייכמן

המשפט היהיר והמנותק הזה, שכמה שעות אחר כך התרסק על 606 עמודי דוח מבקר המדינה שבדק את מצב התחבורה הציבורית בישראל, לא יצא לי מהראש. הטריף אותי. לא הבנתי איך עוברים על הדוח הזה לסדר היום.

איך פריצה איראנית לטלפון של גנץ, שהיתה או לא היתה, תופסת את הכותרות ולא הדוח החמור הזה? איך יכול להיות שלא מדברים שוב ושוב ומבקשים תשובות ל־44 אחוזי עלייה באיחורי רכבות, 470 אחוזים ביטולי רכבות ורכישת קרונות מיושנים ותפוסה בלתי אפשרית ולא מתאימה ל־2019?

"למרות הגידול במספר הנוסעים", כתב המבקר, "הנסיעה ברכבת אינה אטרקטיבית דיה".

וואלה. לא אטרקטיבית דיה? מעניין למה. ועוד יותר מעניין מדוע לא הפנה המבקר אצבע מאשימה לשר התחבורה כ"ץ ולראש הממשלה שלא נדרשו על ידו לקחת אחריות.

אז הם באמת לא לקחו. יש לי הרגשה שגם את ההמלצה שלו ש"משרד התחבורה יעשה בדק בית יסודי" הם איכשהו ימסמסו.

לא מצחיק

אני לא נוסעת ברכבות. בשנה שעברה נסעתי נסיעה אחת בלבד ברכבת. זה היה בצהרי שישי אחד עם כמה חברים לסוף שבוע בחיפה. היה מצחיק. הנסיעה של יום ראשון השבוע לא היתה מצחיקה.

אחרי שלושה עיכובים יצאה סוף־סוף הרכבת לדרכה. כנראה פספסתי את הסימן הרלוונטי ועליתי ל"קרון השקט", זה שאסור לדבר בו במכשירים הסלולריים, אסור לדבר בכלל בקול רם ויש לשמור בהם על שקט מרבי.

אני מודה שהייתי בשוק. 64 אנשים (יש 64 מושבים בקרון), רובם המכריע חיילים וחיילות, ועוד כמה עשרות חיילים ואזרחים שעמדו דחוסים בשני קצות הקרון ליד הדלתות כי לא היה להם מקום לשבת, לא דיברו במשך שעה ו־50 דקות. רבים הרכיבו על האוזניים אוזניות וכולם־כולם היו עסוקים במכשירים הסלולריים שלהם.

אפשר לחשוב שזה היה נעים לולא ישבתי גם אני בקרון הזה והכרתי את ההרגשה. מצאתי מקום ברביעיית המושבים הראשונה. לידי ישבה קצינה מחיל האוויר. על ברכיה תיק גדול. על השולחן שבאמצע רביעיית המושבים שלנו היא הניחה תיק נוסף ושקית גדולה. לרגליה נדחק התרמיל הענק שלה, שחייב את רגליה להיות מקופלות עליו.

מולנו ישבו שניים. גבר מבוגר שנבלע בין התיק והשקית הגדולה על השולחן, ולידו חייל עם תיק ענק (ענקקקק) לרגליו (שאילץ אותי, שישבתי מולו, למצוא תנוחה מעוותת לרגליים שלי). בחיקו ערסל החייל רובה ועוד תיק בינוני.

ככה זה היה בכל רביעיית מושבים. המעבר, אם תהיתם, היה גם הוא דחוס ועמוס בתיקים, תרמילים, חבילות. ליד הדלתות היו גם כמה נוסעים שעמדו עם הקורקינטים החשמליים שלהם.

 גם על השולחן מונחים הררי תיקים | צילום: נעמי רייכמן

חייל אחד התרומם פתאום ברביעיית המושבים שמשמאלי. "אני חייב להגיע לשירותים", הוא לחש לחיילת שלידו. כנראה שהוא ממש לא יכול היה להתאפק, כי להגיע לשירותים היתה משימה בלתי אפשרית ומייאשת.

לעבור את כל התיקים במעבר, להזיז קני רובים שחתכו את האוויר (לא צוחקת), לבקש מהחיילים לזוז כדי לפנות לך דרך ולהבין שאין להם לאן לזוז אלא לדרוך ולטפס על אלה שעומדים לצדם. ואחרי זה לעשות את כל הדרך הזאת חזרה למושב שלך.

הייתי המומה. באמת. אני לא מנותקת מהחדשות, אני קוראת על עומסים ברכבות, אבל מראות כאלה לא דמיינתי.

איך כתב המבקר בדוח שלו? "שיעורי התפוסה יכולים להגיע ל־130 אחוז". אז כן, בנסיעה הזאת, ואני מניחה שגם בנסיעות אחיות, שיעורי התפוסה הגיעו ליותר.

מישהו משתעל עליך

בקריית גת חטפתי כאב ראש. הדחיסות הזאת היתה קשה לי מדי. מסביבי כולם השתעלו בלי סוף. אני בטוחה שהמיזוג בקרון עבד, אבל אני לא הרגשתי אותו. הרגליים התחילו לכאוב לי מהתנוחה הבלתי אפשרית שלהן, אבל מרווח התזוזה היה קטן. נאנחתי בווליום שהקרון השקט מרשה. בטח אחרים בקרון נאנחו גם הם, אבל מי שומע. אולי השר כ"ץ כשהוא לא מתראיין. 

אני חושבת על ההורים של החיילים האלה. הם בטוח שומעים מהם בכל שבוע על סיוטי הנסיעה. אני חושבת על האנשים המבוגרים שנוסעים בקרונות האלה. איך הם אמורים להסתדר? אני חושבת על האנשים הפחות מבוגרים, שגם להם זה בלתי אפשרי נסיעות כאלה. וילדים. ונכים. איך?

בתחנה של רהט־להבים נשברתי. לא יכולה לשבת ככה יותר. לא יכולה שעשרות אנשים משתעלים עליי. אני חייבת אוויר נקי עכשיו. קצת לפני שהרכבת עצרה אספתי את מעט החפצים שלי כדי לרדת.

תרגולת יום ראשון | צילום: נעמי רייכמן

ויתרתי כשהבנתי שאצטרך להפעיל כוח כדי לפלס דרך החוצה. לא היה לי חשק לגרום לעוד רמיסה של החיילים שלא מצאו מקום והם ממלאים את המעבר והמדרגות והרחבה הקטנה שלפני הדלת. נשארתי יושבת וסובלת עד סוף הנסיעה.

ב־10:20 עצרה הרכבת בתחנה השנייה (והאחרונה) בבאר שבע. כמויות עצומות של אנשים מילאו מיד את הרציף, את שערי היציאה ובעיקר את השירותים. תור עצום השתרך לפני הדלת של שירותי הנשים.

היו עשרה תאים, אבל זה לא הספיק. ויתרתי גם כאן. יצאתי מהתחנה והלכתי חמש דקות לקניון עזריאלי הנגב. השלטים של השירותים כיוונו לקומה השנייה. לצערי, הם היו מלוכלכים, אבל יש גם גבול להתאפקות שלי.

עניין של מדדים

הדרך חזרה מבאר שבע לתל אביב היתה קלה יותר, אבל גם בעניינה עולות תהיות. כמויות האנשים בתחנה עדיין עצומות. התחנה קטנה מלהכיל את המספרים האדירים.

העצירה הראשונה בעמדת בידוק החפצים והמגנומטר. החיילים שעובדים בעמדה הזאת צריכים להיות סופר־ערניים, במיוחד בבוקר מתוח כל כך כמו בוקר יום ראשון שבו אירע הפיגוע באריאל.

יחד איתי מכניסים עשרה אנשים נוספים את התיקים שלהם למכונת השיקוף. החיילת בכלל לא מסתכלת. היא מדברת עם חברות שלה שבאו להגיד לה שלום.מה רואים כשמסתכלים? | צילום: נעמי רייכמן

הרכבת כבר ממתינה על הפסים. הפעם בחרתי קרון רגיל בקומה השנייה. הוא לא היה מלא. ארבעת החיילים שברביעיית המושבים שלפניי מצחיקים אותי. הם משרתים במרפאה במרכז הארץ ומספרים על עובד צה"ל שלא הרגיש טוב והגיע אליהם.

"המדדים שלו היו ממש גרועים", אמר אחד מהם ואחר כך פירט. כל המדדים הגרועים, חשבתי, מתאימים גם לרכבת.

בתל אביב ירדתי בתחנת השלום. בדרך החוצה, בין מפלסי המדרגות, ריסס מישהו כתובת גרפיטי על לוח מתכת: "הסתכלת היום לשמים?".

אין לי מושג למה התכוון המשורר. אולי להזכיר לנוסעים שהם בדרך החוצה מההשפלה שנקראת נסיעה ברכבת ושכדאי להם להפנות את המבט למעלה. לעננים. לכחול או לאפור של הרקיע. להרגיע את העיניים ואת הלב ממה שעבר עליהם.

ועוד יעבור, בהתחשב בעובדה שברכבת צופים שזה המצב שיהיה עד 2023. לפחות.

אליך, שנגחאי

בבית מחכה לי מייל מסין. עופר כתב:

"16:51. שנגחאי. אני חוזר ברכבת הביתה לווהאן. קרון 2, שורה 7 מעבר. אני מניח את התיק בתא למעלה ומתיישב.

'אתה אוהב לנוסע ברכבת המהירה?', פונה אליי באנגלית הנוסע שיושב משמאלי ליד החלון. אני מופתע מהשאלה הישירה ומהאנגלית הטובה שלו. כן, הרכבת נהדרת, אני עונה לו. התשובה משמחת אותו. הוא מניח את הטלפון הנייד שלו על אדן החלון ומושיט לי יד ללחיצה. 'אני מיסטר ג'ו', הוא אומר ולוחץ לי את היד בהתלהבות. 'אני מהנדס בצוות שתכנן את הרכבת, מאיפה אתה?'.

 מושבים שנפתחים למיטות. רכבת בסין | צילום פרטי

"אני מישראל. אתה מכיר?, אני מחזיר בשאלה. 'מכיר', הוא עונה, 'אבל אף פעם לא ביקרתי אצלכם. אני יודע שאתם מדינה של הייטק והיהודים חכמים', הוא מציין את מה שהסינים תמיד אומרים כשהם פוגשים ישראלי.

"דיילת דוחפת במעבר עגלת משקאות, מבקשת כרטיס נסיעה, רואה את יעד הנסיעה שלי ומציעה לי לבחור בקבוק משקה.

'זה לא עולה כסף', מסביר לי המהנדס. 'ויש גם חבילה של חטיפים', הוא מוסיף. אני יודע את כל זה, אבל המהנדס כבר תפס בעלות עליי ולא רציתי לקלקל ולספר שאני נוסע ברכבת המהירה מאז שהתחילה לפעול ב־2008.

אני לוקח את המשקה והחטיפים ודוחף אותם לכיס המושב לפניי ומתרווח, יש מקום לרגליים. ובין המושבים יש נקודת חשמל לטעון את הטלפון או למחשב.

"17:14. כרוז אוטומטי מכריז על היעד שהגענו אליו: סוג'ו, 23 דקות בדיוק משנגחאי. 'היה חשוב לנו שהנוסעים בקו הזה יגיעו בפחות מחצי שעה לתוך שנגחאי", אומר המהנדס. אני בודק במפה את המרחק. זה קצת יותר מ־100 ק"מ, אני אומר. המהנדס מהנהן בראשו ומוסיף: 'כן, פחות מחצי שעה כולל הכניסה לתוך שנגחאי, בלי פקקים'.

"היא בטח תבקש שאכתוב על המחירים, אני חושב, בודק ומתרגם מיואן לשקלים. כרטיס נסיעה ברכבת משנגחאי לסוג'ו עולה 19 שקלים במחלקה הרגילה, 36 שקלים במחלקה הראשונה שבה אני יושב, ו־65 שקלים במחלקת הביזנס ששם הכיסאות הופכים למיטה, והנוסע מקבל מהדיילת שמיכה נעימה.

"הרכבת ממשיכה לנאנג'ינג. היא שקטה, והנוסעים כבר למדו שעדיף להשתמש באוזניות בזמן שהם צופים בסרט או משחקים בנייד שלהם. אני נרדם.

"18:10. נאנג'ינג. אני מתעורר עם לחץ קל באוזניים. המהנדס ישן לידי. נוחר. ב־19:05 הוא מתעורר ומתעניין: 'איך הרכבות אצלכם, בישראל?'.

"לא כמו בסין, אני עונה ולפני שישאל עוד שאלות מספר לו: יש לי חבר טוב שעובד הרבה שנים ברכבת בישראל. אני מקווה שיום אחד הוא יבקר כאן ויראה את הרכבות.

"'הוא מוזמן בשמחה', אומר לי המהנדס. 'אנחנו עובדים עכשיו על רכבת חדשה, מתוכננת לשנת 2025, זה יקצר את זמן הנסיעה ב־30 אחוזים'.

"20:46. וואהן. הגעתי הביתה בקצת פחות מארבע שעות, ב־290 שקלים (מחיר כרטיס במחלקה הראשונה), לא היו עיכובים או איחורים. הכל מסודר. לילה טוב".

בוויצ'ט שלחתי לו חיוך ותודה. הוא החזיר אימוג'י של חיוך ונחירות.