בחצי השנה האחרונה נאלצים אנשי קיבוץ כרם שלום לקבל את השבת כשהם סגורים בבתיהם, מתקשים לנשום, ונחנקים מעשן כבד שאופף את הקיבוץ כולו בעקבות ההפגנות של הפלסטינים בקרבת גבול המערכת.

"אף פעם זה לא היה קרוב כל כך". כרם שלום, צילום: הרצל יוסף

קולות הנפץ והכריזה מחרישת האוזניים המגיעים מהפגנות ההמונים של העזתים, מרחק מאתיים מטר בלבד מחומת המגן המגינה על הקיבוץ, כבר הפכו לחלק משגרת החיים של החברים, אבל לעשן הסמיך המיתמר משריפת צמיגים ושאר חומרים - אי אפשר להתרגל.

לא עוזרים גם האמצעים שנועדו למגר את עשן הצמיגים (מתזי מים ומאווררי ענק). אלו הנושמים את האוויר הספוג בחלקיקי מתכת וגומי מעידים שהתחושה המתכתית בפה לא עוזבת אותם שבוע תמים, ואז כבר מגיע גל עשן חדש, כבכל יום שישי.

"זה קורה תמיד בסביבות השעה ארבע אחר הצוהריים, עם סיום התפילות במסגדים, וזה נרגע רק לאחר השקיעה", מספרת רוני גיסין, חברת כרם שלום ודוברת הקיבוץ.

"הרוח מסיטה את העשן לעברנו, והמחנק נורא. על הסבל של ההפגנות לאורך גדר הגבול, הנמשכות עד לשעה אחת וחצי בלילה ומדירות שינה מעינינו, מתווספים נזקי העשן. פנינו לרשויות השונות שימנעו בכל דרך את הבערת הצמיגים, אך לשווא".

גיסין (52), בעלה וארבעת ילדיהם הבוגרים (הצעיר שבהם החל עתה את שנת השירות) הגיעו לכרם שלום לפני שש שנים ממושב גילת. הם ראו בעיתון יומי מודעה הקוראת למשפחות לבוא ולהתיישב בקיבוץ הקטן, וכבר באותו סוף שבוע באו לבקר ונכבשו.

"אי אפשר להסביר למה", היא משיבה על לשאלה מדוע התאהבו במקום. "זה מקום מכשף. אהבנו את הבתוליות שלו, את היופי מסביב, אפילו את האקשן שפה. שבועיים אחרי שהגענו הנה היה מסוק מעל הבית שירה לכיוון עזה - ואני נבהלתי מאוד.

"כמעט ולא היה יום אחד של שקט מאז, אבל האהבה לקיבוץ לא נחלשה. עובדה שגם בימי מבצעים צבאיים, וגם כשעפים בלוני תבערה באוויר, אנחנו נשארים כאן, וכמונו כולם. גם הצביון של כרם שלום, שהוא קיבוץ מעורב של דתיים וחילוניים מקסים בעיניי, וחבל שזה לא קרה קודם".

גיסין היא רכזת קהילה תומכת בנכי המועצה המקומית אשכול ומטפלת אלטרנטיבית שיקומית. בן־זוגה הוא אחראי ביטחון בחברה לאתרים סולריים. היא מעידה שסבל העשן בימי שישי קשה מנשוא וגובר על כל איום אחר מהרצועה.

"אתה פשוט לא יכול לנשום. העשן חודר לכל פינה, והבתים הישנים, שבאחד מהם אנחנו גרים, לא מונעים מהעשן לחדור. אתה פשוט נושם רעל. אני עצמי הייתי חולה וסבלתי מקשיי נשימה קשים במשך שבועיים.

"יש חולי אסטמה שסובלים מאוד, וכל התושבים והחברים סובלים ממצוקה נשימתית. אנחנו דורשים להפחית את נזקי הזיהום בכל אמצעי שהוא. בינתיים רק עץ הלימון שלי נהנה מהמים שמתיזים לעבר העשן. עלינו זה לא משפיע", היא אומרת.

מדוע אתם לא מתפנים בשעות האלה מהקיבוץ ושבים לאחר שוך העשן?

"יש פה משפחות דתיות שמתארגנות לשישי והולכות לבית הכנסת, ואין להן שום אפשרות לעשות זאת. אחרים לא יכולים לעשות זאת דרך קבע, כי כל החיים שלנו מרוכזים כאן. בחמש השנים האחרונות חווינו כאן הפגנות וירי, וגם הבערות צמיגים, אבל אף פעם זה לא היה קרוב וקשה כל כך".

ולמרות זאת, משפחות מבקשות להצטרף לכרם שלום.

"ישנה קליטה כל הזמן, ורק עכשיו באו 13 משפחות חדשות והתיישבו במבנים יבילים. במקביל, אנחנו בונים שכונה חדשה של 22 בתים. אנשים באים לכרם שלום ומתאהבים במקום. אפילו העשן בימי שישי לא מצליח להבריח אותנו מכאן".