זה קרה ביום חמישי בערב, 31 ביולי 2014, בעיצומו של מבצע צוק איתן. רון הלוי, אז בן עשרים, מקיבוץ גשר – חייל בשירות סדיר במחלקת סיור של גדוד 53, חטיבה 188 – חזר מפעילות חד-יומית בדיר אל-בלח, שבה איתר הכוח שלו מנהרה מקומית והעביר אותה לטיפול חיל ההנדסה. הכניסה והיציאה מדיר אל-בלח היו רגליות. הכוח חצה את הגבול בחזרה לישראל, והיה צריך להיאסף על-ידי נגמ"שים לשטחי כינוס. על אף שחלפו מאז חמש שנים, משחזר הלוי בפרוטרוט את נפילת הפצמ"ר שהביא למותם של חמישה לוחמים: סמ"ר שי קושניר, סרן לירן אדיר, סרן עמרי טל, רב-סמל דניאל מרש וסמל ראשון נעם רוזנטל, ולפציעתם של עשרים לוחמים, ביניהם הלוי, שאיבד את רגלו הימנית.

רון הלוי. "את ההרצאות שאני מעביר אני תמיד מסיים באמירה שלא משנה מה קורה לנו בחיים, מה שחשוב הוא איך אנחנו מתמודדים עם זה" (צילום: אפי שריר)

"לפני שעלינו לנגמ"שים עצרנו רגע להתארגנות", הוא מספר, "ופתאום שמענו פצמ"ר שנפל לא רחוק מאיתנו. קיבלנו פקודה לעלות מיד לנגמ"שים, וכשהסתובבתי לכיוון הנגמ"ש שהייתי אמור לעלות עליו, שמעתי את שריקת הפצמ"ר וראיתי את כדור האש שלו נוחת עלינו. הפצמ"ר פגע בנגמ"ש שלידו עמדתי, ואחרי פיצוץ ברעש גדול השתרר שקט. היה לי צפצוף באוזניים ולא שמעתי כלום, רק ראיתי עשן ואנשים רצים. התחלתי לזחול הצידה ובאותו רגע מישהו אחז בי והניח אותי על אלונקה. שמו לי חוסם עורקים ונתנו לי מורפיום. הרגל כבר הייתה מנותקת ממני, תלויה על שני גידים. ראיתי ששתי הבִּרכיות שלי שלמות והבנתי שהפגיעה היא מתחת לברך, שזה כבר יתרון. פוניתי בנגמ"ש לקיבוץ כיסופים, ומשם במסוק לתל השומר".

אחרי הפציעה. "התחלתי לחשוב מה אני אוכל לעשות בלי רגל"

אבא חיכה לטלפון

כשהגיע רון לבית החולים הוא קיבל מחיילת שעבדה שם טלפון נייד, כשמהעבר השני מאזינה לו אמו שרה. "הספקתי להגיד לה שהכול בסדר, ואז לקחו לי את הטלפון והכניסו אותי לטיפול" הוא משחזר.
דני, אביו של רון, מספר שהיה בבית ליד שרה כשהתקבלה שיחת הטלפון מבנו ביום חמישי בלילה, ושהוא כלל לא הופתע שהשיחה הגיעה מבית החולים. "במשך כל החודש מאז שהתחיל המבצע חיכיתי לשיחת הטלפון הזאת", הוא אומר. "אני הרבש"ץ של גשר, וכשהתקיים סיור רבש"צים כמה ימים לפני כן רשמתי אליו את השותף שלי ואמרתי לו שאני צריך להישאר בבית כי אני הולך לקבל שיחת טלפון על רון, שאני לא יודע מה יגידו בה. באותו חודש היו דברים שהקדמתי לעשות, כי לא ידעתי מתי תגיע השיחה".

מה עבר עליך בנסיעה לתל השומר?
"נסעתי מהר אבל בלי לחץ. הסרט הזה כבר רץ לי בראש כל החודש. כשהגענו חיכו לנו עובדת סוציאלית וקצינת נפגעים, וכולנו נכנסנו לחדר המתנה עד שרון יֵצא מהניתוח. הוא יצא מהניתוח מורדם, ולא יכולנו לתקשר איתו. הוא היה מכוסה, והתחלתי לחפש מה חסר. בדרך לבית החולים מישהו סיפר לי שרון נפגע ברגל, אבל לא ידעתי שזו תהיה קטיעה. את זה הרופא סיפר לנו רק במהלך הניתוח".
בלילה שבו הגיע לתל השומר עבר רון ניתוח קטיעה. "קמתי בבוקר כבר בלי רגל", הוא אומר, "אלא עם גדם סגור בתפרים".

מה חשבת בבוקר ההוא?
"התחלתי לחשוב מה אני אוכל לעשות בלי רגל. נזכרתי באצן הדרום אפריקאי, אוסקר פיסטוריוס, שהשתתף באולימפיאדת לונדון ב-2012 כשהוא רץ על שתי תותבות מיוחדות, וחשבתי לעצמי שכנראה התותבת שתהיה לי תעשה את העבודה ויהיה בסדר. האמת היא שעוד לפני שהספקתי לחשוב על כל הדברים, כבר הגיעו לבקר אותי בבית החולים נכי צה"ל קטועי רגליים שהראו לי שאפשר להסתדר עם התותבת ושזה בכלל לא נורא".

הלוי. הפציעה נתנה לי המון פרופורציות בחיים  (צילום: אפי שריר)

זמן קצר לאחר הניתוח החל הלוי את פרק השיקום בתל השומר. תחילה עבר פיזיותרפיה כשהתפרים עדיין בגדם, ואחרי הסרתם נשלח לחודש מנוחה בקיבוץ כדי שהגדם יתאחה והנפיחות תוקל. כשחזר הותאמה לו רגל תותבת והוא החל בשיקום הליכה עד שצעד בצורה תקינה, ללא צליעה.

חותר באליפות העולם

רון (25), הוא בן הזקונים של שרה ודני, חברי גשר, שנולד אחרי שני בנים. עד הצבא עבר מסלול חינוכי רגיל של בן קיבוץ. "אני חושב שאין מקום יותר טוב לגדול בו מאשר קיבוץ", הוא אומר, "זו מסגרת ממש טובה להתחנך בה מבחינת הערכים שאתה מקבל. הערכים שספגתי בקיבוץ עיצבו את האישיות שלי".

מאז הפציעה עוסק הלוי בפעילות ספורטיבית, וגם עושה בה חיל. "הייתי חותר קיאקים בתקופת התיכון", הוא מספר, "ומיד אחרי הפציעה היה לי מאוד חשוב, כחלק מהשיקום, לא רק ללמוד ללכת אלא גם לעשות דברים שעשיתי קודם. התעסקתי קצת בשחייה ובריצה ולבסוף התמקדתי בקיאקים". לא בכדי התמקד בהם – היום הוא חותר קיאקים מקצועי שמתחרה בתחרויות לנכים בעולם, ממוקם במקום ה-12 באליפות העולם ובמקום התשיעי באליפות אירופה.

חותר בחו"ל. "היה לי חשוב לא רק ללמוד ללכת אלא גם לעשות דברים שעשיתי קודם" (צילום: רונית שקד)

הלוי משתדל להתאמן מדי יום. בגשר הוא חותר בכנרת, ובתקופת הלימודים בתל אביב הוא עורך אימונים משלימים בירקון. בשנה האחרונה הואן גר בתל אביב, ולומד הנדסת מכונות במכללת אפקה. יש לו בת זוג טרייה, ונראה שחייו חזרו למסלולם.

מה לימדה אותך הפציעה?
"הפציעה נתנה לי המון פרופורציות בחיים. את ההרצאות שאני מעביר, בארץ ובחו"ל, אני תמיד מסיים באמירה שלא משנה מה קורה לנו בחיים, מה שחשוב הוא איך אנחנו מתמודדים ומה אנחנו עושים עם זה".

גם דני הלוי סבור שהפציעה לימדה אותו ואת בנו רון לקחת את החיים בפרופורציות. "ביום שישי בבוקר שלאחר הניתוח הייתי ליד המיטה שלו", הוא מספר, "ועשיתי לו תחקיר על האירוע. חצי שעה אחרי זה כבר הפסקנו לדבר על הפציעה ושוחחנו רק על איך ממשיכים הלאה מהמצב הזה. ראינו כבר את רון כיום, חמש שנים אחרי הפציעה. רון אמר מה ירצה ללמוד, ואפילו איזה אוטו יזמין ממשרד הביטחון. הוא השאיר מאחוריו את הפציעה ואת הקטיעה ודיבר רק על איך הוא הולך קדימה. מבחינתי הפציעה הייתה מס ששילמנו לחברה הישראלית. כל אבא ששולח את הבן שלו לצבא צריך להבין שהדברים יכולים לגעת גם בו, וכשאתה מוכן לזה הכול עובר יותר בקלות".

דני הלוי אביו של רון. כל אבא ששולח את הבן שלו לצבא צריך להבין שהדברים יכולים לגעת גם בו
כשמתבקשים רון ודני להתייחס למצב בעוטף עזה, חמש שנים אחרי פציעתו של רון במבצע שנועד להגן על תושבי העוטף, הם אינם חוסכים ביקורת מהנהגת המדינה. "אני חושב שהפסיקו את מבצע צוק איתן מוקדם מדי", אומר רון. "לקח לחמאס שלוש שנים וחצי להשתקם מהמכה שספג. צוק איתן הוריד את חמאס לקרשים, והיה צריך להמשיך אותו כדי שחמאס לא יחזור לתקוף את תושבי העוטף. כנראה אין מנוס מסיבוב נוסף בעימות עם חמאס בעזה".

הביקורת של האב חריפה בהרבה מזו של בנו. "מה שקורה בעוטף עזה הוא עצוב מאוד", אומר דני. "אין שום הרתעה, ואנחנו פשוט מאבדים את עצמנו. אני מתבייש לראות את הדבר הזה. משחקים איתנו שם כמו פורפרות ומסובבים אותנו סביב האצבע הקטנה. פשוט צוחקים עלינו. אנחנו יותר מדי רחמנים בני רחמנים. אני חושב שזאת בושה שטרור העפיפונים והבלונים נמשך כל כך הרבה זמן. דבר כזה לא יכול לקרות בשום מקום בעולם, אבל אצלנו זה כבר נמשך שנה וחצי ולאף אחד לא אכפת".