"מדינת ישראל מכשילה את החקלאות, ומונעת ממנה להוות נדבך חשוב בכלכלה הישראלית וביצירת מקומות עבודה בפריפריה". את הדברים הקשים האלה אומר עו"ד ד"ר מיכי דרורי (געש), היועץ המשפטי של התנועה הקיבוצית, שהשתתף במחקר בנושא הזכויות במקרקעין ובדיור בקיבוצים ובמושבים. אז מה הפתרון? לפי החוקרים, השינוי טמון בהרחבת הזכויות.


המחקר מתבסס על סקר עמדות ראשון מסוגו שערכה בקרב חברי הקיבוצים והמושבים החוקרת הראשית פרופ' רחל אלתרמן, ושעיבדה החוקרת השותפה פרופ' מיכל פלגי, וכן על השוואת המצב בישראל למדינות ה־OECD.

שאלה של העדפה. ניתן להשיג את מטרות החקלאות המודרנית. המחשה: שאטרסטוק

דרורי, שאת עבודת הדוקטורט שלו עשה בטכניון בהנחיית פרופ' אלתרמן, היה שותף לחלק השני של המחקר, שבו השוו את המצב בישראל לזה שבאיטליה, בפורטוגל, בספרד, בצרפת, בפולין ובהונגריה. נזכיר כי פולין והונגריה הן מדינות שהיו בגוש הקומוניסטי, שבו לא היתה נהוגה בעלות פרטית על המקרקעין. המחקר יוצג בכנס כינרת החמישי לחינוך, אקדמיה ופריפריה, שייערך במכללה האקדמית כינרת ביום רביעי הבא (27.3).


"בדקנו את הסוגיה בכמה רמות", מציין דרורי. "ברמה הראשונה, שאלנו את עצמנו מה המטרות המקובלות במדינות המחקר למגזר החקלאי והכפרי. גילינו שבכולן מדברים על חקלאות רב־תכליתית. אם באופן מסורתי מטרת החקלאות היתה ייצור מזון וסיבים, כיום המרחב הכפרי נתפס ככזה שצריך לספק מזון וסיבים אך גם מקומות עבודה, שירותי תיירות, נוף, מורשת ועוד. באתר משרד החקלאות מצוינות 13 מטרות כאלו, אך הן לא מצאו ביטוי במדיניות הממשלה כלפי המקרקעין".

למה?
"כי את מדיניות המקרקעין מובילים שני גורמים: מינהל התכנון ורמ"י - רשות מקרקעי ישראל. הרוב המוחלט של הקרקעות החקלאיות בישראל נמצא בבעלות לאומית ובניהול רמ"י, שזו תופעה יוצאת דופן שאינה קיימת באף אחת ממדינות המחקר האחרות, כולל פולין והונגריה. שני הגופים האלה לא מעודדים את הגשמת המטרות הרחבות של החקלאות המודרנית. במקרה הטוב הם יוצרים סרבול בירוקרטי, ובמקרה הגרוע התנגדות לחלק גדול ממטרות אלו".


יש לך דוגמאות?
"למשל, יוזמות דוגמת הקמת חווֹת סוסים לטיפול בילדים ובמבוגרים, או עידוד ותשתית מתאימה לתיירות חקלאית וכפרית, היכולה להגדיל משמעותית את הכנסות המדינה. במדינות המחקר יוזמות כאלו נחשבות חלק מהחקלאות וזוכות לסבסוד של המדינה, ואילו אצלנו הן נתקלות בקשיים ובהתנגדות ממנה. באירופה מותר לחקלאי להקים צימר, ואם הוא מוסיף לזה פעילות חקלאית לאורחים, כמו קטיף פירות או ירקות, הוא מקבל סבסוד מהמדינה. לעומת זאת, בישראל אתה צריך לעבור בירוקרטיה מתישה ולשלם כסף רב, רק כדי שתזכה לקבל רישיון להקים צימר במרחב הכפרי".


לדברי דרורי, המחקר ההשוואתי העלה ששורש הבעיה של החקלאים בישראל, הוא שמשטר החכירה מקנה להם סל זכויות קניין חלש ומצומצם בהרבה מזה המוקנה לחקלאים במדינות המחקר, גם בהשוואה לכללי החכירה שעליהם ממליץ ארגון המזון של האו"ם. כן נמצא שסל הזכויות של החוכרים הכפריים בישראל מצומצם גם בהשוואה לזה של החוכרים הישראלים במגזר העירוני.


אתם ממליצים לתת יותר זכויות בקרקע כדי להשיג את מטרות החקלאות?
"כן. קודם כל, צריך להקנות ביטחון למגזר הכפרי, דבר שלא קיים כיום. צריך שיהיו למתיישבים החקלאים זכויות ברורות וידועות, שלא משתנות כל חודש על ידי רמ"י ומועצת מקרעי ישראל. אם יינתנו הזכויות המתאימות לחקלאים, ותהיה מדיניות של העדפה לכפר על פני מסחור הקרקעות במגזר הכפרי, יהיה ניתן להשיג את מטרות החקלאות המודרנית.


"כיום המדינה מדברת נגד המסחור, אבל בפועל יוצרת דחיפה למסחור של המגורים והתעסוקה במרחב החקלאי. אני בטוח שאם המדינה תעודד הקמת מסעדות בקיבוצים ובמושבים, כאלה המבוססות על תוצרת חקלאית מקומית, ולא תדרוש עבור הקרקע סכומי עתק, החקלאים יעדיפו להקים עסקים כאלו ולא מחסנים עבור חברות מסחריות. אם יאפשרו לחבר מושב לקיים משק חקלאי רווחי, יהיה לו פחות אינטרס למכור את הבית למי שמחפש וילה בכפר".


המדינה מתחשבנת


טענה נוספת עולה במחקר בהקשר של מסחור הקרקעות במגזר הכפרי, אך לא בטוח שהיא תזכה להסכמה אצל חברי הקיבוצים המצדדים בשיוך קנייני. "בקיבוצים", נאמר שם, "המדיניות של מוסדות המדינה גורמת בפועל ללחץ המעודד - ביודעין או שלא ביודעין - שיוך כפוי של הדירות עם מרב סל הזכויות, תוך כדי תשלום או התחייבות לתשלום עתידי בערך גבוה. ככל הנראה המדינה לא ערכה חשיבה ארוכת טווח באשר להשפעות השונות של הסדרים אלו, ופעמים רבות לא נערכה חשיבה מספקת גם בקיבוצים עצמם. אימוץ הסדרי השיוך הראשונים, שלא הגבילו את הסחירות כלל, נעשה בראשית הדרך, סמוך לתקופת המשברים הכלכליים והדמוגרפיים החמורים. המושג שיוך היה חדש, ולא היה לו עוגן עם לקחים קודמים באשר להשלכות על המשך המשטר החקלאי והקואופרטיבי של הקיבוץ.

מיכי דרורי. למנוע את המסחור | צילום ארכיון: יעקב דרומי

המדינה, כך נראה, שמה לנגד עיניה בעיקר את ההתחשבנות הכספית סביב מגרשי המגורים, מבלי לשקול את ההשלכות הנוספות של התהליך. יתרה מזאת, בשל הבחירה במסלול של היוון ואף העברת בעלות, המדינה מעוניינת לגבות תשלומים גבוהים ככל האפשר, ובכך למעשה היא מעודדת את היישובים ואת החברים לרכוש כמה שיותר זכויות, ובשלב מוקדם ככל האפשר, באופן המעודד בנייה ומסחור פרבריים".


את זה אתה כותב כשהתנועה הקיבוצית נמצאת במאבק מול רמ"י על הזכות לשייך.
דרורי: "אני טוען שהשיוך, כפי שהוא נעשה כיום, הוא רע לקיבוצים ולמדינה. עושים פה תהליך שעובר מהלאמה קיצונית להפרטה קיצונית. להרבה חברי קיבוץ קשה לחיות עם המצב שבו דירת המגורים שלהם שייכת לקיבוץ, אבל דוחפים אותם ישר לזכויות הכי קיצוניות של דירה בבעלות פרטית ובלעדית שלהם. אנחנו מראים שיש אפשרות משפטית שמועדפת על ידי חלק מחברי הקיבוץ, לקבל זכויות מופחתות ומאוזנות יותר מול הקיבוץ, בדומה לחלופת האגודה או לחלופת הפיקדון, ואז אתה מונע את המסחור של יחידות הדיור ומשמר את המצב שהדירות מיועדות לחברי הקיבוץ בלבד ומהווים חלק מהחברות בקיבוץ. זו לא סחורה נפרדת. זה חלק מהעדפת המשך קיומו של הקיבוץ כיישוב כפרי קואופרטיבי מתפקד, שאנשים רוצים לחיות בו ולפתח אותו, ולא להתייחס אליו רק כאל נדל"ן".


אתה לא סומך על החוזים שהחברים חותמים עליהם, ושלפיהם הבתים המשויכים יימכרו רק לחברי קיבוץ עכשוויים או עתידיים?
"הקיבוץ מנסה לבלום את התופעה הזאת, אבל ברמ"י עושים כל מה שהם יכולים כדי שזה לא יצליח. הם דוחפים את החברים לרכוש בעלות מלאה במחיר יקר, ואחר כך יהיה קשה להגיד להם מה לעשות עם הבית שבבעלותם".


המחקר אינו עוסק במצב שבו קיבוץ מחליט להפוך ליישוב קהילתי ולהחזיר את הקרקעות החקלאיות שהיו בבעלותו למדינה. מקרה כזה התרחש במשמר דוד, שהפך ליישוב קהילתי במרכז הארץ. חלקות המגורים שלו פותחו ושווקו על ידי רמ"י, ולדברי אנשי מקצוע שעסקו בנושא, העִסקה כולה הניבה לרמ"י הכנסות בסכום המתקרב למיליארד שקלים. "עושה רושם שזה החלום הרטוב של רמ"י", אומר דרורי. "המדינה נתנה פה יד לחיסול יישוב כפרי, ולהפיכתו לפרבר מגורים עירוני. זה כאילו שהמדינה מצהירה שהיא לא צריכה מרחב כפרי, ולדעתי זו המדינה היחידה בעולם שחושבת ככה".


זה נשמע חמור.
"זה אכן מצב חמור. אחת הבעיות היא שיצרו כאילו תחרות בין המגזר הכפרי למגזר העירוני על המשאבים ועל החשיבות, כאילו שהראש של המדינה מתחרה בגוף שלה. בעקבות זאת המדינה מתייחסת למרחב הכפרי לא כאל ערך לאומי, אלא כאל מעין רזרבה קרקעית וכגן שעשועים של העיר, כפי שהגדירה פרופ' לביאה אפלבוים.

בעיה נוספת שנוצרה בעקבות בג"ץ הקשת המזרחית, שאסר על שינוי יעוד של קרקעות חקלאיות על ידי החקלאים, היא שהקרקעות האלה הפכו למצרך זול במיוחד שהפיצוי עליו נמוך. כך משרדי הממשלה מספחים באמצעות ותמ"ל אלפי דונם של קרקעות חקלאיות לערים הסמוכות, במקום להתאמץ ולמצוא פתרונות יעילים לבנייה בתחומי העיר. נוצר מצב שבג"ץ, שרצה לשמר את הקרקעות החקלאיות, הביא לתוצאה הפוכה לגמרי".


את המחקר רחב ההיקף העבירו החוקרים למשרד החקלאות. אנשי המשרד מסכימים עם מטרות החקלאות המודרנית, אך לא ברור אם הם מסכימים עם מסקנות החוקרים שלפיהן יש להרחיב את זכויות החקלאים על המקרקעין שברשותם. "גם אם הם מסכימים, משרד החקלאות אינו השחקן הדומיננטי על המגרש הזה", אומר דרורי. "המשרדים הדומיננטיים הם משרד האוצר, החולש כיום גם על מינהל התכנון ועל רמ"י, ומשרד המשפטים. הם אלו שמכתיבים את מדיניות המקרקעין".


אתה מאמין שיהיו תוצאות למחקר?
"אני לא יודע מה יהיה. מחקר אקדמי הוא לא תוכנית פעולה. אנשים צריכים להשתכנע שהוא צודק, ולנסות ליישם את המסקנות אם הם חושבים שהן נכונות. אני מקווה שאחרי שהפצנו את המחקר, אולי ידאגו במערכת הפוליטית לשינוי המצב".