צילום ארכיון דהוי שבו נראה זרובבל (זורי) פבזנר, שומר השדות המיתולוגי של גזר, רכוב על סוסה ושני כלבי שמירה לצדו הפך ליצירה אמנותית שהוצבה לפני ימים אחדים בשדות הקיבוץ.

"הדימוי הקסים אותי". דה-גרוט לצד הפסל שיצר, צילום: פרטי

מאחורי פסל העץ המשוח בלכה ובצבע אקרילי שחור, שעשוי במכוון נטול נפח, עומד האומן והמורה לאמנות ינון דה-גרוט, בן וחבר גזר. הסיפור של זורי, שאינו מוכר לרבים מחוץ לקיבוץ, מזכיר את סיפורו של השומר המיתולוגי אלכסנדר זייד.

זרובבל פבזנר נולד בחודש יוני 1921. הוא למד והתחנך בבן שמן ובכפר מאיר שפיה, ואחר כך עזב עם חבריו לקיבוצים דגניה וגניגר. בתום הכשרה שעבר שם עלה עם חברים לקיבוץ גזר.

הוא מונה מהר מאוד לתפקיד שומר השדות, כשהרכיבה שלו על סוסתו האצילית לילית זיכתה אותו בכינוי "מלך השדות" גם מפי ערביי הכפרים סביב.

בנוסף לעבודת השמירה, כששני כלבים אימתניים לצדו, אסף זורי מידע מערביי הסביבה על מזימות שנרקמו כנגד היישוב היהודי ומסר אותו לידי ארגון ההגנה. הוא ידע שלא רחוק היום שבו ימצא את מותו מידי תושבי הכפר אבו שושה שעל תל גזר (כרמי יוסף של היום), אבל המשיך למלא באומץ את משימותיו.

"אישיות מטורפת". זורי בצילום המקורי, צילום: ארכיון גזר

ב-20.3.1948, במהלך סיור שגרתי, נרצח בידי כנופיה שארבה לו אחרי שהסתובב לבדו בשדה. תושבי הכפר החזירו את הגופה לגזר, ועליה סימני התעללות. למחרת יצאו אנשי הקיבוץ וקיבוץ נען הסמוך לפעולת תגמול בכפר, ופוצצו את בית המוכתר.

זורי נקבר בבית העלמין בגזר והוא בן 27. שלושה חודשים לאחר מכן נפלו 19 מחברי גזר במהלך קרב על הגנת הקיבוץ לצד תשעה חיילים שנהרגו גם הם. הקיבוץ נכבש בידי פורעים ערבים וכל מי שנותר בחיים נאלץ לעזוב.

לימים הוקמה עמותת הנצחה לנופלי גזר, וזורי ביניהם. מדי שנה עולים פעיליה לאתר ההנצחה ולבית העלמין. גם אחיו של זורי, גבי גבינזון, מגיע למקום וביום רביעי הקרוב יצפה ביצירה המוקדשת לאחיו.

דה-גרוט (32), נשוי לליפז ואב לילדה קטנה, לא הכיר את האדם שהפך מאוחר יותר לנושא עבודתו האמנותית. הוא מצא לגמרי במקרה את הצילום אותו פרסם רכז הארכיון בגזר איציק סגל, וביקש לקבלו כדי להפוך אותו לאמנות סביבתית.

הסיפור של זורי שבה את ליבו של דה-גרוט, והוא המשיך לחקור אודותיו. "מדובר בפסל בגודל אמיתי, גובה שני מטרים, המבוסס על טכניקת פוטוריאליזם שהופכת תצלום לתלת מימד", הסביר דה-גרוט.

"שיחת היום". דה-גרוט, צילום: פרטי

"קודם כל הדימוי של השומר על הסוסה עם הכלבים הקסים אותי, ורק אחר כך התחקיתי אחר הפרשה של זורי. היתה לו אישיות מטורפת וגדולה אפילו לזמנה. כילדים לא הכרנו את המיתוס הזה, כל מייסדי הקיבוץ אינם נמצאים פה, והקהילה של גזר היום מנותקת מזו שהיתה ב-1948. רק לאחר גמר העבודה הבנתי שיש לו אח, צעיר ממנו ב-11 שנה, ושוחחתי איתו על האיש ועל התצלום".

למה בחרת למקם את העבודה בשדה ולא באתר ההנצחה של נופלי גזר?

"כי זה המקום הטבעי ומזכיר את התמונה ההיסטורית, למרות שההיא צולמה בצידו השני של הקיבוץ. אולי זה לא יישאר בשדה, אבל בינתיים זה נראה יותר אותנטי וקרוב למה שהיה. צריך להדגיש שאני לא קורא לזה פסל, הוא יותר תעתיק חומרי של הצילום, אבל מי שרואה אותו מביע התרגשות".

מה קרה לאחר שפרסמת את צילום הפסל לצד צילום זורי על הסוסה?

"המון התרגשות ותגובות של רבים מקרב משפחות המייסדים. גם בקיבוץ התחילו פתאום לדבר על האיש ועל מה שעשה. זה ממש הפך לשיחת היום. אין דבר מרגש יותר לאומן חוץ כמוני. לתלמידים שלי במבשרת ציון אני אומר שהאמנות צריכה להיות בחוץ, במרחב הפתוח, ולא סגורה בתוך חללים. כך גם זורי, סוסתו והכלבים שלו יכולים להתקיים רק בשדה".