חזרה לשגרה? פתאום, בבת אחת, רעד הבית כולו בעוצמת פיצוץ של מכונית תופת  צילום ארכיון: אבי אוחיון, לע"מ

זו היתה הבטן שלי שסיפרה לי היום שהכל לא בסדר. זה נדיר, תדעו לכם, שהבטן ממש מדברת. שנים של תִרבות גרמו לנו להרפות מהחושים המחודדים שהיו לנו פעם, מהיכולת לזהות סכנה בהבזק של צבע המזהיר מנוכחות טורף, בניחוח שנישא באוויר ומגלה פרי בשל, בהלמות רעם רחוק המבשר על שיטפון. למדנו לסמוך על קרייני חדשות בטלוויזיה, על חזאים, על מה שאנחנו קוראים.


זו האימהות שהחזירה לי את כוחות־העל הללו, את חוש הריח ההריוני המפורסם שאִפשר לי להריח פריחת איקליפטוסים ממרחקים, את היכולת לשמוע באמצע הלילה שינוי בנשימת תינוק ישן ולחוש יותר מלדעת שהוא חולה או שהוא צמא או שהוא עומד להתעורר.


אנחנו כמעט ולא שומעים כיום את הגוף, לא מקשיבים לניואנסים שהוא מהדהד; מדחיקים אותם בכדור נגד כאב, בתרופה להצטננות ובמורידי חום. עד שמגיעה האימה ומקישה בדלת.


אתם מבינים, מאחר שבוטלו הלימודים ביום שלישי, נמשך מצב הכוננות של ההורים בעוטף עוד יממה. כי גם אחרי שהיה ברור שהירי פסק, את עדיין אחראית להמשיך ולהחזיק את המציאות עבור ילדייך. לשמור, לבדר, להסיע, לשעשע, למלא יום שלם בתעסוקה. אין לך שנייה להיות עם עצמך. להרגיש. לנשום. להירגע.


ורק כשנסגר היום שער הגן מאחורי גבו של בכורי, ורק כשהוא נופף לי לשלום מידיה של הגננת, יכולתי להיות אדם. לא בתפקיד אמא, אישה סתם. ובבת אחת, בנשימה אחת, התקפלתי מעוצמת תחושת האימה שהדהדה מתוכי, תחושה שהצלחתי להדחיק בהצלחה במשך יומיים של תפקוד נטול פשרות.


מי שלא הרגיש מעולם איך הגוף מדבר פחד, אז זה די פשוט. הבטן הרגישה כמו תהום של כאב לא פיזי. אפלה אין־סופית וקור ששכנו בתוכי. מכווצת עד הידוק ריאות. הדופק דוהר. הנשימה שטחית והגוף מצחין מפחד. לא התקף חרדה, ממש לא. פשוט נוכחות פנימית של פחד.


ועמדתי שם בפתח הגן המומה מהעוצמה של מה שסחבתי בתוכי יומיים, המומה ממה שהחזקתי בלי לשים לב בכלל. בגלל המתח של לפני, כשברור שהולך לקרות משהו ואת לא יודעת מתי ואיך נותקף. בגלל הנשימה המואצת שמתחייבת מההתכנסות ללילה נוסף בממ"ד. בגלל הלילה הזה של הלחימה החלקית מאוד, לילה שבו את בעיקר מתפללת שהילדים לא יתעוררו, כי כך יפחדו פחות.


בגלל הזעם על מערכות פיקוד העורף שמבטלות עוד יום לימודים בקלילות הנובעת מכסת"ח מבלי להבין מה יצטרכו כעת ההורים להחזיק עוד יממה.


בגלל רגשות האשם הצורבים מהצעקות ששפכת על הראש של אישֵך בכל היום הארור הזה, בלי לראות את הכאב ואת הפחד שלו; בגלל הצורך להחליט החלטות בתוך אי־ודאות מטורפת; ובגלל הפצצה האחת, האחרונה הזאת, של חיל האוויר בלילה מאוחר, כשכבר אמור היה להיות שקט והכריזו על חזרה לשגרה והאיש שלך התגלח בנחת באמבטיה, ואת היית שרועה מול הטלוויזיה. ופתאום, בבת אחת, רעד הבית כולו בעוצמת פיצוץ של מכונית תופת בחצר. ואחריו לקח לך שלוש שעות לחזור לנשום רגיל ולהצליח להירדם בלי לרעוד מקור ומהלם.


ושם, בפתח הגן, חוויתי בשבריר שנייה מה הגוף שלי והנשמה שלי באמת הרגישו ביומיים הללו, מה באמת עבר עליי. ואחר כך, כששחררתי את הפחד הזה החוצה מתוכי, התעוררה בי הבנה עמוקה ומטלטלת. אני לא חייבת. אני לא חייבת. אני לא בשר התותחים של אף אחד.


אז אם אעזוב אי־פעם את הקיבוץ, את הקהילה המדהימה שיש לי פה, את העוטף, את החברות הטובות ואת המשפחה האוהבת, את המשמעות ואת הערך שאני מוצאת בתפקיד שקיבלתי עליי בקהילה, את האהבה שלי לאנשים כאן, את השדות שיש להם אלפי צבעים לאלו שיודעים להסתכל, את השקיעות שפוצעות את הלב מרוב יופי, את הירוק בפברואר שמרגיש כמו מסיבה של תחייה, את השורשים שאני נוטעת ומעמיקה כאן כבר עשר שנים - אם אי־פעם אעזוב את כל אלו, תדעו שזה בגלל הפצצה האחרונה ההיא. בלילה של שִגרה.