התקרית בגבול הצפון. "יגיעו ימים קשים שבהם נחטוף מאות טילים" (צילום: אפי שריר)

"כשאנחנו נמצאים בשגרה הנפיצה הזאת בצפון, אנחנו חיים במקום שבו לא ברור מתי יתהפך עלינו שונא האדם, זה שיושב שם בבונקר בלבנון מ־2006. אנחנו לא יכולים לדעת, עכשיו - בדיוק כמו אז", כך אומרת לילך אדם חברת ראש הנקרה בעקבות האירוע הדרמטי שהתחולל בתחילת השבוע בגבול הצפון, עם ירי טילים של חיזבאללה לעבר שטח ישראל. טיל אחד פגע בגדר של קיבוץ יראון, אחר פגע בג'יפ צבאי.

עם קבלת הדיווח על התקרית נקראו התושבים ביישובים ובכלל זה בקיבוצים להישאר במרחבים מוגנים. כמו כן בוטלו עבודות חקלאיות בקרבת הגבול וחלק מפעילויות המועצות האזוריות. עברו שעות ארוכות עד שהתבהרה העננה והוסר האיפול. בינתיים הוקפצו צוותי הכיבוי בכיתת הכוננות של יראון כדי להשתלט על השריפות שפרצו בעקבות הירי של ארגון הטרור. צה"ל הגיב בירי לשטח לבנון.

"אנחנו מחזקים את ידיהם של חברינו בקיבוצים וביישובים בגליל העליון", אמר מזכ"ל התנועה הקיבוצית ניר מאיר לנוכח ההסלמה. "מסרתי להם את תמיכתנו ושאנחנו נכונים לסייע בכל דבר. רק לאחרונה הייתי ביראון, וראיתי קיבוץ פורח. אני מתכוון לחזור לשם ממש עוד מעט לחגוג עם חברי הקיבוץ את חג השבעים של הקיבוץ. זו התשובה שלנו לכל אירוע מסוג זה".

אומנם החיבוק החם שזכו לו תושבי הצפון וחברי הקיבוצים מייד עם תחילת האירוע הראה שוב את הפנים היפות של החברה בישראל בכלל ושל התנועה הקיבוצית בפרט, אך את מי שגר שם וחווה את רגעי המתח והחרדה זה לא ממש מרגיע. מהשטח נשמעים קולות הקוראים למדינה לעשות יותר כדי להבטיח לאלו הנמצאים קרוב כל כך לחזית, העלולה להתלקח מחדש, לקבל עליהם אחריות ולדאוג הן למיגון והן לביטחון. "מה שכואב לי זה שיש הרגשה שאנחנו, תושבי הצפון - ועימנו גם תושבי הדרום - הפכנו לבשר התותחים של המדינה, לשבויים שלה", אמרה אדם בריאיון לרדיו צפון. "כשיש רקטות, אנחנו הראשונים לקבל אותן. ועם זאת, אנחנו לא ממוגנים. ההגנה היחידה של הילדים שלי היא לשכב על הרצפה ולשים ידיים על הראש. אין מקלטים קרובים במידה מספקת שנוכל להגיע אליהם בזמן התרעה".

לדבריה, מתקבל הרושם שאנשי הגבול אינם חשובים דיים. "נראה שמבחינת המדינה הכול בסדר. אז שחיזבאללה יירו את הטילים קצרי הטווח שלהם. אבל אני שואלת: למה הילדים שלי לא יכולים לגדול כמו ילדים בתל אביב, בלי לחשוש שכל רגע יכולים להעיף עליהם טילים?" היא מספרת שכשהחל האירוע, היא הייתה בעבודה. "יצאתי בחמש בערב, ועדיין לא ידענו כלום, כי לא אמרו לנו דבר. מה שקיבלתי זו התרעה ב־waze על תאונה. אבל כשהתקרבתי לקיבוץ, גיליתי שבעצם מדובר במחסום צבאי שהוא חלק ממצב החירום שהוכרז. זה מסביר עד כמה היינו בעלטה. אז לְמה אני מצפה? אני מצפה שיתחילו לקחת אחריות ויחזירו לנו את השקט ואת השלווה".

גיורא זלץ (להבות הבשן), ראש המועצה האזורית הגליל העליון, מעיד כי בדומה לשאר תושבי האזור, הוא העריך כי תהיה תגובה של חיזבאללה לפיצוץ בדאחיה, רק לא ידע היכן היא תקרה ומתי. "הדריכות לקראת האירוע של צהרי ראשון הייתה קיימת זה זמן", אומר זלץ, "וגם שיערנו שיהיה אירוע מקומי ולא נרחב. בתוך כך, אנחנו וגורמי הביטחון מעריכים שמלחמת לבנון האחרונה עוד לפנינו. במערכה כזו, לאורך כל גבול הצפון - מראש הנקרה ועד קריית שמונה - יעברו ימים קשים שבהם נחטוף מאות טילים ביום ואולי אף נחווה ניסיון לכיבוש יישוב. ולמה אני קורא למלחמה הצפויה 'האחרונה'? כי צה"ל יחריב את לבנון ויזרע הרס שממנו לא תוכל שכנתנו מצפון להתאושש. סביר להניח שגם יישובים רחוקים יותר יהיו בקו האש, כי נסראללה ירצה להשתמש בכל התחמושת שלו. לא יהיה לו מה להפסיד, ולכן הצפי הוא להפגזות ממושכות וקשות".

גיורא זלץ. חיים בדריכות (צילום: אביהו שפירא)

גם זלץ כואב את העובדה שאיש משרי הממשלה או מבעלי התפקידים הבכירים שבה לא התקשרו או באו לגליל העליון. "כתבנו מכתב לראש הממשלה ובו עדכנו אותו שבניגוד להבטחות למיגון הצפון, חמישים אחוז מבתי האב אינם ממוגנים, נוסף על 11 בתי ספר ו־120 בתי ילדים וגנים מגיל לידה ועד שש. לא נותר לנו אלא להשתטח, להרים ידיים על הראש ולהתפלל", אמר בצער. "לא מדובר בעוטף עזה ובארגון טרור, אלא במדינה מול מדינה ובאיום גדול הרבה יותר. אני לא מצפה מראש הממשלה להגיע לכאן, יש לו דברים 'חשובים' יותר על הראש, אבל אנחנו נעזרים בתקשורת כדי לבשר למקבלי ההחלטות שאנחנו חשים מופקרים לגורלנו".