הכל החל עבור אל"מ במילואים אורי משלי (54) עם סיום שנת השירות שלו במסגרת חטיבת בני הקיבוצים של תנועת הנוער העובד והלומד. אז עבד עם אוכלוסיות מוחלשות, ואחר כך התגייס לשורות חטיבת הצנחנים.

השנה הייתה 1982, ומשלי הבין מהר מאוד שהחטיבה אינה עבורו. בעיות הבריאות שמהן החל לסבול מנעו ממנו את המשך השירות בחיל הרגלים, והוא עבר לשריון. "הגעתי לחטיבה 7 ממש עם סיום מלחמת לבנון הראשונה", הוא נזכר. "עברתי טירונות, מקצועות וצמ"פ (צוות, מחלקה, פלוגה. אימון מתקדם בחיל השריון) ומשם יצאתי לקורס מפקדי טנקים בבית הספר לשריון".

מי שיכול לתרום משהו, חייב לתת. משלי, אז והיום. צילום: דובר צה"ל

הקורס עצמו התנהל אז בלבנון, במהלך פעילות מבצעית. עם סיומו נשאר משלי בבית הספר לשריון, ושירת כמפקד צוות בקורס במשך ארבעה מחזורים שלאחריהם יצא לקורס קצינים. בתום תקופת ההכשרה, וכשתפקיד אחד כקצין רכב מאחוריו, חזר משלי לחטיבה 7 שם מונה לסמ"פ ואחר כך למפקד פלוגה בגדוד 75.

הוא עלה עם לוחמיו לרצועת הביטחון בלבנון, והיה למפקד הפלוגה הראשונה שצוידה באמצעי ראיית הלילה ארטישוק. "הפלוגה שלי המציאה, הלכה למעשה, את מארבי הארטישוק שהם צוות טנק שיושב בתצפית מצויד באמצעי החדשני", מספר משלי.

"למחבלים לא היה מושג מה יורה עליהם. הטנק היה מאוד סודי והיינו היחידים שהפעילו אותו, בעצם היינו כל הזמן בקו. אין נקודה ברצועת הביטחון שלא היינו בה, מהחרמון במזרח ועד הים במערב. זו הייתה תקופת תפר. בדיוק בימים האלו החלו מטעני הצד, ירי צלפים ומרגמות והפלוגה השקיעה את זמנה בפעילויות סיכול ובמארבים שונים. בלילות הטנקים שלנו היו יורדים מהמוצבים לנקודות המארבים ומגינים כל אחד בגזרתו".

ב-1990 השתחרר משלי בדרגת רב סרן. "הרבה מחבריי משירות הקבע והסדיר השתחררו והגיעו לחטיבת המילואים 847, חטיבת מרכבות הפלדה, וגם אני הרגשתי שצבא הקבע כבר פחות מתאים לי ואני רוצה להשתחרר ולעבור לצבא המילואים", הוא מסביר.

משלי, בן איילת השחר, ואשתו ענת, בת יטבתה, החליטו לעזוב שנה אחר כך את הצפון שם גרו ולעבור לקיבוצה בערבה שבו הוא השתלב בענף השלחין. עם פרישתם של החברים הוותיקים מהענף, מונה גם לרכז השלחין של הקיבוץ.

"שירות המילואים הוא הרבה יותר דרמטי וקשה מהשירות הסדיר", מתאר משלי. "במילואים אתה יכול לשבת בבית, לשמוע על אירוע בחדשות ולהבין שתוך חמש שעות אתה כבר תהיה שם עם לוחמיך. זה שינוי מהיר שחייבים להיות מסוגלים להבין ולקבל. בכלל, עולם המילואים שונה לחלוטין ואי אפשר להתמיד ולהתקדם בו ללא משפחה תומכת וחזקה שעומדת מאחוריך".

"אחד האירועים הזכורים לי בשירות המילואים התרחש באינתיפאדה השנייה", נזכר משלי, "שירתי אז כמפקד גדוד מילואים 293 במסגרת החטיבה וקיבלנו את גזרת הר עיבל שבשומרון, סמוך לשכם. כבר בחפיפה עם הגדוד הקודם הבנו שקייטנה זה לא יהיה, ושהמחבלים כבר התבססו בעיר שכם והולכים להיות אירועים לא פשוטים.

"המפקדים ואני חילקנו את הכוחות כמו למלחמה ולא במודל של תעסוקה מבצעית רגילה. פלוגת החי"ר שלנו עלתה להר עיבל, שתיים מפלוגות השריון ערכו סיורים בג'יפים וקיבלתי אישור מיוחד שפלוגת שריון שלישית תגיע לאזור עם הטנקים שלה, מצוידים כמובן באמצעי ארטישוק".

"זה היה בלילה קר", ממשיך משלי, "שמעתי לפתע פיצוץ חזק מאוד. רצתי לג'יפ שלי ויחד עם החפ"ק התחלנו בנסיעה מהירה לכיוון ממנו נשמע הפיצוץ. בדרך ניסינו לעלות מול כלל הכוחות בקשר לוודא שכולם בסדר, אבל כלי אחד לא ענה ובינתיים שמענו קולות ירי באיזור. במהלך הנסיעה הבנו שהג'יפ שלא ענה עלה על מטען צד במהלך פתיחת ציר בכביש חומש-שבי שומרון.

"הקפצתי את פלוגת החרמ"ש על נגמ"שים לאיזור האירוע ובמקביל הורתי לשני טנקים לעלות לעמדות תצפית בשבי שומרון. תוך כדי תנועה אחד הטנקים דווח שהוא מזהה חוליית מחבלים בורחת מאזור האירוע ואני הורתי לו לפתוח באש". הצוות שעלה על המטען נפצע באורח קל עד בינוני. בדיעבד התברר שהרכבים שנסעו אחריו היו כולם משפחות עם ילדים, כך שנמנע אסון כבד.

"המג"ד שקלט אותי לחטיבה, תא"ל (מיל') שוקי בן ענת, אמר לי שסטטיסטית לוחם מילואים מספיק לקבל צו 8 אחד לאורך שירותו, אני כבר ספרתי תשעה. מדובר בחטיבת מילואים מאוד פעילה, חטיבת גיוס מהיר שנמצאת בחוד", מספר משלי על תפקידו הנוכחי.

"התחלתי בה בתפקיד מ"מ, וביצעתי את כל תפקידי הפיקוד: סמ"פ, מ"פ, סמג"ד, מג"ד וסמח"ט וכיום אני משרת בתפקיד סמח"ט עורף. מדובר בתפקיד עם מורכבויות שונות. אני מתעסק עם כל מה שקורה מהחטיבה ואחורה עד קו הגבול. אם זה בהגנה על הצירים והדרגים הלוגיסטיים לצורך רציפות התפקוד של החטיבה, ועד ההגנה בטווח עד קו הגבול".

למה להמשיך בשירות מילואים קרבי היום גם אחרי גיל ההתנדבות?

"כילד בקיבוץ איילת השחר חוויתי את מלחמת יום הכיפורים. במהלך המלחמה חילחלה בי ההבנה שאנחנו חיים בשכונה לא פשוטה. יכולתי להיות בבית מזמן, אבל כל מי שיכול לתרום משהו כדי להגן על המדינה בשכונה הקשה הזאת חייב לתת. כל עוד אני מרגיש שיש לי מה לתרום לחטיבה ואני לא עול אני נשאר".