כבר מגיל צעיר היו לעדן שבתאי (34) מאיילת השחר שאיפות גדולות, מגובות בכישרון ריקוד נדיר ובטונות של אמביציה. עם זאת, כלל לא בטוח שאפילו היא האמינה כי בבגרותה תתגורר בלוס אנג'לס, תתפרנס מאהבותיה הגדולות – ריקוד וכוריאוגרפיה – ותעבוד בצמוד לכמה מאמני ההיפ-הופ המובילים בעולם.

הייתה לי ילדות מאושרת בקיבוץ. שבתאי, צילום: שלומי מוצפי

אם בכל אלו לא די, הרי שלאחרונה כבשה שבתאי גם את ליבם של צופי הטלוויזיה בישראל, כמנהלת להקה בתכנית הריקודים החדשה של שידורי קשת "רק רוצים לרקוד", לצד אנה ארונוב, דוד דביר ועידן שרעבי.

ההתחלה הייתה צנועה, ורחוקה מרחק שנות אור מחיי הזוהר של עיר המלאכים ומרייטינג מרשים על מסך קשת. "היתה לי ילדות מאושרת בקיבוץ", מספרת שבתאי; "הייתי ילדה חברותית, ותמיד היו באים אלינו המון חברים הביתה. המשפחה שלי מדהימה ומאד פתוחה, אני חצי תוניסאית וחצי עירקית, כך שמשני הצדדים היה אוכל טעים, ומכיוון שאמי בשלנית, תמיד הוגש אוכל טוב לכולם".

הרבה חברים, היא מתגאה לספר, נותרו עמה בקשר חם עד היום. "יש קבוצת וואטסאפ לכיתה שלי, 'איתנים', והם מאד מפרגנים לי לכל אורך הדרך. יש לנו כיתה רצינית, המון אנשים מוכשרים עם דרייב מטורף, הרבה כוכבים, כל אחד בכיוון שלו. בכלל, אני מקבלת המון אהבה ותמיכה מכל הקיבוץ. זה נורא מרגש, לא חשבתי שזה יגיע לרמות כאלו".

"הריקוד בחר בי"

אמה של שבתאי, ג'ני, נולדה בתוניס, בגיל 19 עברה לצרפת, ומשם עלתה לישראל. בארץ נישאה לרונן, ולשניים נולדו שלושה ילדים, עדן הבכורה. "למרות שגרנו בקיבוץ, החינוך של אימא שלי היה מאד אירופאי", היא ממשיכה; "מלבד האוכל הטוב שתמיד היה בבית, התנגנה מוסיקה לועזית כל הזמן, ואני התחברתי לזה.

"הייתה לי קסטה עם שירים מהאייטיז שלקחתי איתי לגן וביקשתי מהמטפלת לנגן אותה, ואני רקדתי עם השירים. זה משהו שתמיד בער בי. אני מרגישה שזה תחום שבחר בי ולא אני בו. בסך הכול, זה לא משהו מאד טבעי עבור קיבוצניקית".

טבעי או לא, דבר אחד בטוח – הצפון הרחוק של אותם הימים לא היה משופע אפשרויות ללמוד ריקוד. אז איך בכל זאת מאפשרים לילדה תזזיתית ומוכשרת למצות את יכולותיה? עבור עדן התשובה היתה כבר אז ברורה – נלחמים ולא מרימים ידיים.

"בזמני, היה אישור מהקיבוץ להתחיל ללמוד ריקוד רק מכיתה ה', אבל כבר בכיתה א' המורה שלי לספורט אמרה להורים שלי שאני אוהבת לזוז ולרקוד, שיש לי קצב טוב, ושכדאי לעשות עם זה משהו", נזכרת שבתאי; "כמובן שההורים שלי ביקשו אישור מהקיבוץ להקדים את תחילת הלימודים, ולשמחתי הקיבוץ אישר.

"עד היום אני אסירת תודה לקיבוץ על שנתן לי את האישור הזה". עדן התחילה בבלט, ובהמשך התווסף גם מחול מודרני; כך זה נמשך שנים מספר, ובכיתה ה' היא כבר התחילה לרקוד על פוינט (ריקוד על קצות האצבעות).

על אף שנים של ריקוד, ההתגלות האמתית הגיעה רק בשלב מאוחר יותר, כשערוץ המוזיקה MTV והווידאו-קליפים ששידר עשו עלייה. אלה, יחד עם שיעורי הג'ז שלקחה, הציתו את אהבתה של הרקדנית הצעירה להיפ-הופ. בגיל 16, ועם הבנה טובה יותר לגבי תשוקתה הגדולה, עברה שבתאי לקיבוץ עין שמר כדי להשתלב במגמה למחול, ועם סיום לימודיה התגייסה לצבא.

ניו יורק לא מפחידה אותה

בתחום הריקוד, שבו לגיל, לכושר פיזי ולהמשכיות השפעה מכרעת, גיוס לצה"ל ועצירה זמנית אך מוחלטת של הקריירה נחשב עניין חריג – אלא אם אתם עדן שבתאי. "היה לי חשוב מאד להתגייס, זה היה מובן מאליו", היא אומרת; "החבר'ה שלי מתגייסים ונלחמים, ומי אני שלא אעשה צבא? זה מסר שצריך להעביר – חשוב לעשות צבא, וזה לא צריך לפגוע בקריירה. עובדה.

"יש כאלו ששואלים אותי אם להתגייס או לא בגלל הרצון לרקוד באופן מקצועי, ואני עונה שחד משמעית יש להתגייס ולעשות את המקסימום. ניתן למצוא פתרונות כמעט לכל דבר, אם רק רוצים. זה חלק מהחיים במדינה שלנו".

עם תום שירותה הצבאי, הרחיקה שבתאי להודו לחצי שנה של התאווררות וחופש, ומשם כבר המשיכה לניו יורק. "מגיל 12 ידעתי שאני רוצה לגור ולרקוד בניו יורק", היא אומרת; "היה ברור לי שזה מה שאעשה אחרי הצבא.

"ובכלל, דברים כאלה לא מפחידים אותי, אני מרגישה שאני יודעת מה צריך לעשות בשביל להגיע לאן שאני רוצה. אני מבינה מה אני צריכה, ואני פשוט עושה את זה. אני לא רואה זאת כאומץ; אם אתה יודע מה אתה רוצה, ויודע מה צריך לעשות בשביל להשיג את זה, אתה פשוט עושה את זה".

ההתחלה, כמעט מיותר לציין, לא היתה סוגה בשושנים. "צריך לזכור שבאותם ימים לא היו רשתות חברתיות מפותחות באינטרנט", אומרת שבתאי; "היתה לי חתיכת נייר עם הכתובת של 'ברודווי דאנס סנטר', וזה כל מה שעניין אותי. הגעתי לשם, והתחלתי לקחת שיעורים. האמת שהיה לי שוק די רציני.

קשוחה, אבל מצד שני מאוד רגישה. שבתאי, צילום: שלומי מוצפי

"חשבתי שאני ממש טובה, ופתאום ראיתי את כל הרקדנים המדהימים האלה מסביבי ואמרתי וואו!, אבל רגע אחרי הסברתי לעצמי שכל מה שאני צריכה לעשות זה להתאמן המון ולהיות כמוהם. וזה מה שעשיתי. אני לא מתקפלת, אני רוצה למצוא פתרונות ולהמשיך הלאה. לעולם לא ארחם על עצמי ולא אהיה קורבן".

אולם ניו יורק יודעת להיות גם קרה ואכזרית, ובתקופה הראשונה נתקלה שבתאי בלא מעט מכשולים וסירובים. "שמעתי המון 'לא', ואפילו התקשיתי לשלם שכר דירה", היא מספרת בגילוי לב. "עבדתי בחומוסיות ועשיתי בייביסיטר, ולא היו לי את כל האישורים. אבל אני לא הראשונה שעוברת לניו יורק, בסוף מסתדרים. לאט לאט התחלתי לעשות גם עבודות בתחום הריקוד.

"למדתי איך העסק עובד, ודברים התחילו לקרות. עבדתי גם בבית ספר, ופתחתי חוג ריקוד לילדים משכונות מצוקה. הילדים האלה הפכו להיות החיים שלי, הם היו מדהימים. הדרך המקצועית היתה מלאה מהמורות, רגע אחד טיפסתי ורגע אחד נפלתי".

להתחיל מאפס בעיר המלאכים

על אף ההתקדמות ההדרגתית, אחרי ארבע שנים וחצי בניו יורק הבינה שבתאי שהמקום שבו קורה הכול הוא לוס אנג'לס, והחליטה לעבור לשם. בעיר המלאכים לא ממש ספרו את הרקורד שצברה הצעירה השאפתנית בשנותיה בניו יורק, ושוב היה עליה להתחיל הכול מאפס.

"זה אפילו קשה יותר מההתחלה בניו יורק, כי בכל זאת הרגשתי שצברתי רזומה כלשהו, אבל אף אחד לא התייחס למה שעשיתי בניו יורק", היא מודה. "גם שם הלכתי להמון אודישנים, שמעתי 'לא' על ימין ועל שמאל, אבל התמדתי, לא יצאה לי הרוח מהמפרשים, ופתאום, אחרי הרבה 'לא', פתאום שמעתי 'כן', פתאום הגיעה ההזדמנות. וככה המשכתי עד שהגיעה נקודת הפריצה, לרקוד עם פיטבול וניאו ב'רוקדים עם כוכבים' האמריקאי".

רבים במצבה של שבתאי היו פשוט מתענגים על ההישג – פריצה אחרי שנים של מאמץ, כולל השתתפות בתכניות טלוויזיה ועבודה לצד אמנים בעלי שם. אפשר כבר לנוח על זרי הדפנה, לא? לא אצל שבתאי, שכעבור שנה טובה ועמוסה, הבינה שהיא רוצה הרבה יותר מכך – היא רוצה ליצור בעצמה.

"מגיל צעיר מאד עשיתי כוראוגרפיה, וזה תמיד בער בי", היא מסבירה את החלטתה לזנוח את הריקוד. "התמקדתי בכוראוגרפיה, משום שאי אפשר ללכת לאודישנים כרקדנית, ויום אחר כך לערוך אודישנים לאנשים אחרים. זה פשוט כיוון אחר, ואם אתה רוצה את הכבוד של רקדנים אחרים, עליך לעשות את ההפרדה.

"זה היה קשה כי לא לקחתי עבודות ריקוד, ואולי נראה מבחוץ שאין בעיה לקבל עבודות ככוראוגרפית אם יש לך רזומה כרקדנית, אבל זה ממש לא ככה. צריך להבין, כל שלב כזה לקח לי שנים. הסיכויים נראו קטנים, אבל האמנתי ולא ויתרתי, ובסוף הצלחתי, גם ככוריאוגרפית".

"היום אני צריכה ליהנות"

הכול התחיל עם יוצר בשם פלי (פרעוש), שנתן לשבתאי את ההזדמנות הגדולה ביותר שלה עד אז – לעבוד עם הזמר כריס בראון. "משם העבודות כבר התחילו לזרום. עבדתי עם אריאנה גרנדה, אנריקה איגלסיאס, דמי לובאטו, פיטבול, ג'ייסון דרולו ועוד", היא שולפת כלאחר יד את רשימת אמני ההיפ הופ המובילים באמריקה כיום.

מצוידת בחוצפה ישראלית כובשת, לא היססה שבתאי להתחבר אל חלקם גם מעבר לשעות העבודה, אבל לא בכל מחיר. "זה מאד משתנה, כי הרבה תלוי בשאלה אם עבדתי עם הבנאדם פעם אחת או לאורך שנים, וכמובן איזה חיבור אנושי נוצר. פיטבול, למשל, הוא אחד האנשים הכי מדהימים שהכרתי, וגם ג'ייסון.

"בסך הכול יצא לי לעבוד עם אנשים מוכשרים ומקצועיים, וזה נורא כיף, אבל מה שהכי חשוב לי זה לעבוד עם אנשים טובים. עם אנשים פחות טובים לא המשכתי לעבוד. בהתחלה עוד הייתי צריכה להוכיח את עצמי, אבל היום אני צריכה ליהנות מהעבודה, ואם יש מישהו שאני לא מסתדרת איתו, זה פשוט לא שווה את זה, לא משנה הכסף. בכלל, אני לא רוצה לחיות חיים שבהם אני לא נהנית מהמקצוע שלי".

ההצלחה שגרפה שבתאי מעבר לים לא נעלמה מעיניהם של אנשי 'טדי הפקות', חברת ההפקה של 'רק רוצים לרקוד'. "חבר טוב שלי, שהוא כוריאוגרף, סיפר לאנשים בהפקה עליי, והראה להם חומרים שלי, והם החליטו לזמן אותי לסוג של מבחן מצולם בארץ. הגעתי, והלך ממש טוב, ומשם הכול התגלגל", היא מספרת כיצד מצאה את עצמה מככבת בפצצת הרייטינג.

"אני אוהבת את התכנית", היא מספרת; "חששתי שאצא בצורה שלא מאפיינת אותי במציאות, אבל אני חייבת לומר שהתוצאה היא אני. אוהבים או לא זאת כבר שאלה אחרת, אבל זאת מי שאני; הרגשתי שיצאתי אותנטית".

אם תנסו לחלץ ממנה קצת רכילות עסיסית על מנהלי הלהקות האחרים בתכנית, תנחלו, כפי הנראה, אכזבה. "אני מתה על כולם. אנחנו אנשים מאד שונים, אבל התחברנו בצורה מדהימה. לא יכולתי לבקש יותר מזה. האווירה מצוינת, ההפקה מתוקתקת, האנשים טובים.

"דוד דביר הוא מקצועי ברמה הגבוהה ביותר; אנה ארונוב היא אש, חכמה וחדה; ועידן שרעבי הוא בנאדם אוהב ואיש מאד מוכשר". חשוב לה גם להדגיש שהיא שופטת בטלוויזיה ממש כפי שהיא עושה זאת בחיים האמתיים – בלי הצגות עבור המצלמות. "אני קשוחה ואני דוחפת ואני דורשת לעמוד בסטנדרטים מסוימים, אבל מצד שני אני בנאדם שמקדש הוגנות ואתיות לפני כל דבר. מצד שלישי אני מאד רגישה, אז ביחד יוצא מן שילוב שכזה";

שילוב שבלי ספק כבש את ליבו של הקהל הישראלי, עניין שמוביל היישר אל השאלה הבאה – האם יש סיכוי כלשהו שבעקבות הצלחת התכנית תחליט שבתאי לשוב ארצה? "כרגע החיים שלי בלוס אנג'לס", היא אומרת; "עבדתי מאד מאד קשה בשביל להגיע לאן שהגעתי, וגם עכשיו אני חושבת שיש לי עוד המון לאן לשאוף ולהתקדם, אז לשם אני מכוונת. אבל אשמח לבוא לישראל לכמה חודשים בכל שנה".