מבצע צוק איתן שבו לקח חלק כמפקד מחלקת טנקים במילואים, שינה את חייו של שחר דומיניץ. אז, בזמן המערכה בעזה, היה דומיניץ (30) סטודנט בשנה השלישית ללימודיו לתואר בעבודה סוציאלית, נשוי לאושר ואב לילד בן שנה וחמישה חודשים. הילד השני היה בדרך.

נלחמנו נגד ציידי טנקים. דומיניץ, צילום: דובר צה"ל

דומיניץ קיווה לעבוד במקצועו עם פגועי נפש ולשוב מדי יום לביתו למשפחתו בקיבוץ סעד, אבל אירוע מכונן בצוק איתן גרם לו לחתום קבע כקב"ן חטיבה 7. לאחר המבצע הוא השלים את לימודיו, קיבל את התואר הנכסף ובחודש נובמבר 2015 החל את שירות הקבע שלו.

סלפי אחרון עם החברות

דומיניץ הוא בן הישוב אלון הסמוך לכפר אדומים. את שירותו הצבאי העביר כלוחם וכקצין בחטיבה 401 של חיל השריון, לאחר שנפל מקורס טיס. הוא השתחרר משירות קבע ב-2010.

את אושר, שהפכה עם הזמן לאם בנם, הכיר לפני ארבע שנים בזמן שריכז קבוצה של סטודנטים מאוניברסיטת בן גוריון בקטיף תפוחים במלכיה. אושר הייתה אז סטודנטית לפסיכולוגיה ולמחשבת ישראל. השניים נישאו לפני כשלוש שנים ולאחר מגורים בירוחם ובשדה יעקב, קבעו את ביתם בקיבוץ סעד שבו נולדה אושר וכיום הם מצויים בהליך קליטה לחברות. אושר עובדת בתחום הטיפול באמנות.

"כשצוק איתן החל הייתי קצין בחטיבה 7", נזכר דומיניץ, "עוד לפני שהוקפצנו רשמית כבר ישבנו בימ"ח של החטיבה, כי היה ברור שיגייסו אותנו. בשירות הסדיר ובקבע שלי לא חוויתי מערכה דומה, כי בזמן מלחמת לבנון התגייסתי לקורס טיס, בעופרת יצוקה הייתי בקורס קצינים ובעמוד ענן סטודנט מן המניין שריכז פעילות של מתנדבי העיר אשדוד.

"לאחר שקיבלנו הוראה לרדת לשטח הכינוס ברעים, בנסיעה מאחורי מובילי הטנקים, הגענו למקום והתחלנו בסדרה אינסופית של בדיקות ציוד, עדכוני מודיעין, לימודי השטח וכיוב'. כחיילי מילואים עברנו כל אחד רענון על המקצוע שלו בטנק.

"כבר בשלב הזה היה בחור שפחד להיכנס לרצועת עזה, סיפר שהוא מאורס וחושש שלא יחזור הביתה. אני הבחנתי מיד שהוא לא כשיר ללחימה או לשהות במקום. אמנם שימשתי כמפקד מחלקת טנקים, אבל גם כמעין קב"ן פלוגתי.

"ניהלנו כמה שיחות איתו, והחלטנו לשחרר אותו הביתה. הימים חלפו, היינו דרוכים כל הזמן לקראת כניסה אפשרית לעזה ובכל פעם התקבלה הודעת ביטול. כשהבנו שכך הדבר החלטנו לשלוח צוותים לאפטרים בסבבים.

"כשהגיע הזמן של הצוות שלי נפגשתי אשתי, אבל לא הספקנו להגיע לקיבוץ. הבנו שעליי לחזור לשטח בגלל שהכל בער מסביב. המ"פ הורה לחזור, והודעתי לכל אנשי הצוות שהפעם זה רציני ושיצלמו סלפי אחרון עם החברות".

היכן הייתה הגזרה שלכם?

"במקום שנקרא פתית נצרים במרכז הרצועה. לחמנו בעיקר בשטחים פתוחים ולא בשטח בנוי, אבל לא אחת נפלו פצמ"רים בסמוך אלינו והשריקות שלהם עד היום נשמעות באוזניים שלי. אני נדרך ומוכן לפעולה מכל אופנוע שמאיץ לידי.

"בשלב מאוחר יותר גם ירינו עם הטנק על מחבלים והם ירו עלינו נשק נ"ט בחזרה, אבל איש לא נפגע פיזית. בכל אותו זמן ניהלתי שיחות נפש וונטילציה עם הצוות שלי, שכלל חיילי מילואים ששניים מהם היו סטודנטים לרפואה ואחד עובד חברת החשמל.

"כל אחד סיפר על הפחדים שלו, על הלחץ המתגבר בעקבות הירי עלינו והיה אחד מהצוות שחשש מכך שיכנו אותו בשמות גנאי על שום הפחד שלו. כולנו נתנו לו תחושה שפחד זה טבעי. כל הזמן חזרנו על המשפט 'אנחנו רוצים אותך ואתה חשוב לצוות'".

חשוב לי להרגיש סיפוק ושליחות. דומיניץ, צילום: דובר צה"ל

היה קרב אחד שקיבע את ההחלטה שלך להפוך לקב"ן בשירות קבע?

"נכנסנו לרצועה ונלחמנו נגד ציידי טנקים. היינו מאוד חדים ומחויבים למשימה. לאחר 24 שעות של ירי והתגוננות יצאנו החוצה למלא דלק, תחמושת ולאסוף ציוד אחר. אחד מהצוות החל לגלות סימנים של תגובת קרב. זה לא היה הלם קרב ולא פוסט טראומה, אלא יותר תגובת חרדה שבאה לידי ביטוי ברעידות, בהזעה ובבכי. הוא אמר שלא יהיה מסוגל להיכנס בשנית.

"בעצה אחת עם הסמ"פ, שחווה מקרים דומים במלחמת לבנון השנייה, החלטנו לשלוח אותו לטיפול בצוות טיפול בתגובות קרב שהתמקם ברעים. הצוות הזה מאפשר מקלחת חמה, מנוחה, אוכל מזין ושיחות ממוקדות.

"ההנחה הייתה שצריך להחזיר את פגוע הקרב לתעסוקה ובהקדם האפשרי, יותר למענו מאשר בשביל הצוות. הוא קיבל טיפול וחזר אלינו להמשך הלחימה לאחר יממה. באותה נקודה החלטתי שזה מה שאני צריך לעשות. להיות קב"ן בקבע.

"מאוד הרשים אותי הטיפול בחייל, מה גם שהייתי ספקן בנוגע לחזרה שלו לטנק וללחימה. עוד לפני צוק איתן בחרתי להתמקד בתעסוקה של בריאות הנפש כעובד סוציאלי, וזה חפף את ההתמחות שלי".

וזה אומר לוותר גם על הקרבה למשפחה ולקיבוץ, ולא רק על חיי האזרחות.

"אני מאמין בצבא שלנו, במדינה, וגם החוויה שלי בצה"ל הייתה ממש טובה. כשטוב לי טוב למשפחה שלי. מהרגע שחזרתי הביתה וללימודים, לחצתי על הצבא לקבל אותי לשירות קבע כקצין בריאות נפש של חטיבה 7. עברתי ראיונות, בירוקרטיה צה"לית, ועם המלצה של המח"ט שהיה קודם לכן המג"ד שלי התגייסתי מחדש.

"אני מחובר מאוד לחטיבה הזו, למורשת ולאופי המיוחד שלה שידוע בכל השריון, והמימד הפיסי והנפשי שבה מוכר לי מאוד. כל יום אני מרוגש יותר מהתפקיד ומהאתגר. אני בדעה שכל מפקד צריך להיות גם מעין קב"ן קטן, בנוסף להיותו לוחם. זה מה שאני מעביר למפקדים השונים בחטיבה".

יש פה גם ויתור כלכלי מבחינתך ומבחינת המשפחה?

"כמובן. באזרחות הייתי מרוויח כנראה יותר ועושה יותר לביתי, אבל גם אשתי, ששירתה ב-8200 והאפשרות להשתלב בהיי-טק ובתחום הפסיכולוגיה הייתה פתוחה בפניה, הייתה יכולה להביא יותר כסף ממה שהיא מרוויחה עכשיו כמטפלת באמנות לאחר שלמדה לתואר שני בתחום. חשוב לנו להרגיש סיפוק ותחושת שליחות במה שאנחנו עושים. אנחנו נותנים ומקבלים המון".

לקראת יום כיפור, אתה חש שעברת תיקון בכך שהפכת מקצין לוחם לקצין בריאות נפש?

"לא ממש. חשוב להיות מפקד לוחם וגם מפקד שדואג ללוחמים ולבריאותם. הייתי שלם עם שני העיסוקים שעשיתי. כאן אני מגשים את הלימודים שלי וגם את אהבתי לצבא ולמשרתים בו".