כשבתה הצעירה נעמה הייתה בת שנה, התבשרה אראלה יורב מטירת צבי שהכבד שלה סובל מאי ספיקה עקב שחמת מהסוג האוטואימוני.

נהנית מכל רגע. יורב, צילום: אלבום משפחתי

"המחלה הייתה אצלי במצב התחלתי ולא הורגשה", היא נזכרת, "מאז שהתגלתה, במשך קרוב ל-30 שנה, לא עסקתי בה. המשכתי בחיי הרגילים, ופרט לביקור שנתי אצל הרופא ונטילת שני כדורים ביום, לא היה שום ביטוי לכך שאני חולה. עבדתי, למדתי, התפתחתי ושמתי את המחלה אי שם מאחורי הראש.

"כשהרופא שלי, זה שטיפל בי עשרות שנים, יצא לפנסיה הוא אמר לי שיכול להיות שאצטרך בעתיד השתלה, אבל זה בכלל לא נכנס לי לראש. עד שבחנוכה תשע"ו החלו תופעות גופניות שהעידו שמשהו לא בסדר אצלי. חשבתי שזה עוד רגע יעבור, אבל זה לא עבר. זה היה די מבהיל. מחנוכה החלה ההידרדרות. עד פסח עוד החזקתי מעמד בעבודה למרות הקושי. אחרי חופשת החג כבר לא יכולתי לחזור לעבוד.

"גם כשהמצב הדרדר והרופאה המחליפה שלו אמרה שהמצב לא טוב ושהשתלה היא הפתרון היחיד, לא רציתי להשלים עם זה. חשבתי שזה יסתדר. הגעתי למרכז להשתלות כבד בבילינסון.

"כולם היו נורא נחמדים ולקחו הכל נורא ברצינות, אבל חשבו כמוני שהמצב עדיין לא כל כך קשה כי ראו שאני עומדת על הרגליים. הסבירו לנו שם מה קורה כשצריך השתלה, ואמרתי לעצמי שזה נראה שהם מדברים על ארוחת בוקר.

"לפגישה הזו באו איתי כל הילדים, בעלי ושני אחי. כולם השתתפו בשיחה. הסבירו שבהשתלת כבד יש שתי אפשרויות, השתלה מן המת שיש לה תור ארצי ושאליה מגיעים רק המקרים הדחופים ביותר, והשתלה מתורם חי. לי התאימה השתלה מן החי. במקרה שלי אם אחד מבני המשפחה הקרובים ימצא מתאים, הוא יוכל לתרום אונה מהכבד שלו.

"כל המהלך של איתור תורם נשמע לי אז ממש הזוי. במרכז ההשתלות אמרו לנו שהתהליך של קבלת ההחלטה מי יהיה התורם ארוך מאוד. חזרנו הביתה מבולבלים. אחת לחודש הגעתי לבדיקות.

"כששאלתי מה הסיכוי שיהיה לי תורם ומה הסיכוי לניתוח בחו"ל, הרופאה שלי אמרה שיש עוד מרכזים בארץ וגם ששלחה בקשות לחו"ל עם כל המסמכים שלי. אבל ידענו שבחו"ל לא מעוניינים לתרום כבד, כי יש להם את החולים שלהם עם התורמים שלהם, וידענו גם שכל המרכזים עמוסים בפניות להשתלה. הרב פירר המליץ לפנות לקוריאה כי שם הסיכויים גבוהים יותר.

"פתאום, כמו שמש מבעד לעננים, נודע לנו שא', קרוב משפחה של משה בעלי, מבקש להיות התורם. היה לו כבר כרטיס אדי, סוג הדם שלו התאים, וכשהוא פשוט ביקש לתרום כליה למישהו אשתו אמרה לו 'תתרום בתוך המשפחה'.

"כשידענו שהוא נכנס למשוואה ובגדול מתאים – כולנו נאחזנו בתקווה הזו. חשבנו שזה מה שיהיה, ושיש תורם ויש תקווה וברגע שיגמרו כל הבדיקות הרפואיות והבדיקות הפסיכולוגיות, ומדובר בהמון בדיקות, תתבצע ההשתלה.

"א' המשיך בבדיקות. זה נמשך חודשים. מצבי הדרדר והפסקתי לעבוד. לא' היה תפקיד ענק בלהחזיק את התקווה שלי לאורך כל החודשים האלה. ידענו שהוא אמיתי, ושהוא עקשן והולך איתנו כל הזמן. ידענו שהוא לא ייסוג, אבל לא יכולנו להתערב בתהליך הארוך של בדיקות ההתאמה שלוקח כחצי שנה.

עושה רק דברים שאני אוהבת. יורב, צילום: אלבום משפחתי

"להודיה ולנעמה בנותיי הבטחתי שברגע שאני יוצאת מהניתוח ומרגישה טוב, ומותר לי שוב לאכול הכל, אנחנו הולכות יחד לבית קפה. נמאס לי להימנע ממלח ומסוכר, ולהיות חייבת לשתות רק ארבע כוסות מים ביום וקערת מרק.

"בינתיים מצבי הגופני נעשה קשה. מידי פעם הייתי צריכה להתאשפז, ובאשפוזים תמיד ישבו לידי משה בעלי או מי מילדי. כל אשפוז כזה ארך יומיים-שלושה. הודיתי לקב"ה על מה שיש לי.

"אחד הדברים הקשים שחוויתי הוא לחכות למשהו שאתה לא יודע מתי יקרה, ורק יודע שהוא קריטי לך ואתה צריך אותו באופן דחוף. מעולם לא התכוננתי לדבר כזה. מבחינה נפשית הייתי צריכה להיות כל הזמן עסוקה.

"כשהתקרבה סוף שנת הלימודים ומשה כמחנך היה מאוד עסוק בבית ספר, החברות של טירת צבי פקדו את הבית ללא סוף. כל יום הייתה כאן חברה אחרת. יש חברות שחזרו שוב ושוב. התנהלו כאן שיחות ללא סוף כשאני שוכבת או יושבת. הנשים הביאו איתן כל מה שביקשתי, וגם דברים שאפו ובישלו בלי שביקשתי.

"זו הייתה תקופה של חברויות והתחברויות. התמלאתי בתדר של אהבה ותודה. עם כל כך הרבה אהבה מסביבי הרגשתי שלא יכול להיות שיקרה לי משהו רע. רק דברים טובים יכולים לצאת מזה. חודשיים לאחר שהפסקתי לעבוד, כשמצבי דרש שוב אשפוז, החלטנו לא לחזור יותר למיון בעפולה כיוון שידעתי שממילא אני קשורה לבילינסון בעניין ההשתלה, ונסענו לשם".

בתקופה הקשה שבה מצבך הלך והידרדר מיום ליום, מה אמרת לעצמך?

"יום אחד אמרו לי 'אראלה, יש כבד לתרומה אבל רק בשעה 12:00 הוועדה הארצית תגיד אם הוא הולך אליך או לבית חולים אחר'. מיד חשבתי על א'. מה יקרה אתו. ידעתי בליבי שאם הכבד לא יגיע אליי, תמיד יש לי את א'.

"חיכיתי כל היום ורק בשלוש לפנות בוקר הודיעו לי שהוחלט להעביר את התרומה למישהו אחר. היינו כולנו עם אמונה חזקה ובכלל לא חשבנו על משהו רע. אמרתי כל דבר בזמנו, כל עכבה לטובה. אחרי שעיכלנו את ההחלטה חזרנו להיות אופטימיים. כולם.

"ידעתי שהסיכוי שתהיה תרומה נוספת בתקופה הקרוב הוא אפסי ושמצבי הולך ומתדרדר, והנה יומיים לאחר מכן הודיעו לי בפתאומיות שיש עוד כבד ושאני יורדת בבוקר לניתוח. למודי ניסיון, הנמכנו ציפיות. 'נחכה ונראה...' אמרנו. באותו בוקר של ההשתלה היו איתי משה והילדים. ירדתי לניתוח השכם בבוקר והתפללתי שהכל יהיה בסדר. הילדים ליוו אותי עד לחדר ניתוח.

"הניתוח נמשך 10 שעות וברגע שנסגרה הדלת לא שמעתי כלום. בני המשפחה שלי חיכו בחוץ במתח שעות רבות. אחר הצהריים יצאו אליהם עם הבשורה שהניתוח הצליח. הועברתי לטיפול נמרץ. כששמעו על כך עברו בני משפחתי לחדר ההמתנה כדי לראות אותי.

"למחרת, בשעת הביקור המוקפדת בטיפול נמרץ, הילדים שרו לי ואני הקשבתי. נעמה שרה לי כל הזמן שירי רחל. המוזיקה מאוד מחזקת אותי. היא חלק ממני. כל זה קרה ביום רביעי. למחרת, בחמישי, אירע משבר. הלב התחיל לעשות בעיות ושלחו אותי בדחיפות לצנתור.

"בטירת צבי נאספו רבים בבית הכנסת לתפילה מיוחדת. לאורך כל תקופת מחלתי נאמרו תהילים והמון אנשים התפללו להחלמה ולהצלחה. הצנתור עבר בהצלחה ומצבי התייצב. משם התחלתי רק לעלות. חזרתי ליומיים לטיפול נמרץ רגיל. אחרי יומיים חזרתי למחלקת השתלות. לאט לאט למדתי לקום וללכת. כל יום הורידו לי צינור אחר. הפכתי שוב לעצמאית".

ומה קרה בסוף עם א'?

"כשהורידו אותי לניתוח א' עמד לפני הבדיקה האחרונה". מספרת אראה בהתרגשות שא' היה אחד הדוברים במסיבת ההודיה. "אי אפשר לתאר איזה מקום ענק היה לו בתוך התהליך".

מה לגבי זהות התורם?

"אנחנו עד היום לא יודעים מיהו. אחרי ההשתלה כתבנו מכתב תודה למשפחה. מאז ועד היום הם לא ענו. זה החוק ויכול להיות שהם בכלל לא יענו. בכל ערב שבת אני מדליקה נר נוסף לתורם ומברכת אותו ואת משפחתו על התרומה, בדיוק כמו שאני מברכת את הילדים שלי".

אחרי שבועיים בבית החולים חזרת הביתה.

"בערב ראש השנה חזרנו לבילינסון כדי לומר שנה טובה לכל הצוות שטיפל בי. הם לא הכירו אותי. מעולם לא ראו אותי עומדת על הרגליים. הייתי סיפור הצלחה בעיקר בגלל ההתאוששות המהירה. שני המנתחים שראו אותי אמרו – 'דעי לך שאת הסיבה שאנחנו עושים ניתוחי השתלות'.

"היום אני נהנית מכל רגע. אין לי צלצולים של אזהרה. אני עושה רק דברים שאני אוהבת. אוכלת כל מה שבא לי. מאז ההשתלה התחלנו לנסוע לילדים שגרים בכל רחבי הארץ. חזרתי להיות סבתא".