"הסיפור של 'אקסודוס' עזר לעולם להבין שהעם היהודי צריך מדינה משלו", אומרת פנינה גביש בת ה־84 מקיבוץ חפציבה, שהשתתפה לאחרונה בכנס גדול של יוצאי ספינת המעפילים. גביש היתה רק בת 14 כשעלתה על סיפון הספינה, שהפכה לסמל המאבק הציוני.

ידענו שזו עלייה לא חוקית. גביש בביתה בחפציבה, צילום: שרון צור

אולם גם כעבור 70 שנה, היא לא שוכחת את הסבל והכאב שגרמו הבריטים ל־4,500 המעפילים, רובם ניצולי מחנות ההשמדה. "אני לא סולחת לבריטים", היא מבהירה, "שאחרי כל מה שעברנו בשואה - הם החזירו אותנו לגרמניה. זה היה העלבון הכי גדול. אחרי השואה, נשבענו לעצמנו שלעולם לא נדרוך עוד על אדמת גרמניה - אבל הבריטים הכריחו אותנו לחזור לשם. הם עשו לנו עוול גדול".

"לא פחדתי מהבריטים"

גביש נולדה בשם פרלה וייס בשנת 1933, בעיירה טורבון שבפולין. הוריה, שרה־חיה ויוסף, פרנסו את ילדיהם - חמש בנות ובן - ממכירת בדים. ב־6 בספטמבר 1939, שישה ימים אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, כבשו הגרמנים את העיירה, והמשפחה נאלצה לברוח מזרחה, לברית המועצות.

את השנים הראשונות למלחמה עברו בנדודים, נמלטים ממקום למקום מאימת הנאצים ועוזריהם - עד שבמהלך 1941 הגיעו לערבות אורל, שם מצא אביה עבודה בסובחוז (משקים חקלאיים בבעלות המדינה בברית המועצות).

בשנת 1942 גויסו אביה ואחיה הגדול מאיר לצבא וסופחו לעבודות במפעלים לייצור נשק. בבקתה בסובחוז נותרה גביש עם אמה וארבע אחיותיה עד לתום המלחמה, במאי 1945. בתום המלחמה חזר אחיה מאיר לבקתה, אך אביה לא שב, ועד היום לא ידוע לה מה עלה בגורלו; מעריכים כי נהרג במערכה על סטלינגרד.

כמה חודשים אחרי שהסתיימה המלחמה חזרה המשפחה לפולין, לעיר שלזיה, ושם התפצלה. גביש ואחותה גניה התלוו לנציגי 'פועלי ציון שמאל' ונסעו אל העיר דושינקי - ומשם, לקראת סוף 1946, הועברו לבית הבראה בצרפת, שם החלו להכין אותן ועוד מאות ילדים ונערים לקראת עלייה לארץ־ישראל.

ב־11 ביולי הגיעו גביש ואחותה עם עוד אלפי מעפילים לנמל בדרום צרפת, שם עלו על האונייה 'אקסודוס' (או בשמה העברי, 'יציאת אירופה תש"ז'). "ידענו שזו עלייה לא־חוקית ושהבריטים עלולים לתפוס אותנו", נזכרת גביש.

"ההפלגה נמשכה שבוע ימים, וכל הזמן הזה הייתי רק בסיפון. לא יכולתי להיות בבטן האונייה, היה שם צפוף ומחניק. גניה שכבה שם, כי סבלה ממחלת ים. כשהתקרבנו לחופי פלשתינה, הבריטים הקיפו אותנו באוניות מלחמה.

"אנשי ה'הגנה' גייסו כל מי שהיה בריא להילחם נגד עליית הבריטים לאונייה. הכנו מראש על הסיפון פחיות שימורים, בקבוקים ותפוחי אדמה, וכשהחיילים הבריטים באו לעלות לסיפון - זרקנו עליהם כל מה שהיה לנו. אמרו לנו שאסור לתת להם לעלות, כי אז הם ייקחו אותנו למחנה בקפריסין.

"גם אני זרקתי שימורים ובקבוקים על החיילים הבריטים. לא פחדתי מהם, נלחמתי. באותם רגעים הרגשתי גיבורה. עשינו הכל כדי שהם לא ישתלטו על האונייה. הבריטים בתגובה ירו עלינו רימוני גז מדמיע. לא אשכח איך שרפו לי העיניים".

עלבון גדול

הבריטים השתלטו בכוח על האונייה וגררו אותה לנמל חיפה. "לפנות בוקר, כשהתקרבנו לחיפה וראינו את הכרמל - שמחנו, אך היה לנו ברור שלא ישאירו אותנו בארץ. אחרי שהגענו לנמל חיפה, הורידו אותנו בכוח מהאונייה וגירשו אותנו בשלוש ספינות. אני הייתי על ספינה בשם 'רונימייד פארק'.

זרקנו על הבריטים כל מה שהיה לנו. אקסודוס בנמל חיפה, צילום: pinn hans/israeli govermentppre, epa

"מחיפה הפלגנו בחזרה לצרפת, לנמל פורט דה־בוק. היינו שם שבועיים. כל הזמן הזה לא הסכמנו לרדת מהאוניה. גם שבתנו רעב. יום אחד הגיעה משלחת, שהבטיחה לנו למצוא עבודה למבוגרים ובית ספר לילדים, אבל כולם צעקו להם בעברית 'לא לרדת'. לא ידעתי מה אני צועקת, פשוט זה מה שאנשי 'ההגנה' לימדו אותנו לצעוק. אחר כך שרנו להם את 'התקווה'. אף אחד לא ירד מהאונייה".

אחרי שבועיים הפליגה האונייה לנמל המבורג בגרמניה, שם הורדו גביש ואחותה עם שאר המעפילים בכוח מהאונייה ונשלחו למחנה העקורים אמדן: "הבריטים שלחו אותנו לגרמניה כדי להשפיל אותנו. מי היה מסוגל לחזור לשם, אחרי מה שעברנו במלחמה? זה היה עבורנו עלבון גדול".

11 חודשים שהו גביש ואחותה גניה באמדן. ב־8 במאי עלו שתיהן על אוניה בנמל באיטליה והגיעו לנמל תל אביב בשבת, 15 במאי 1948 - יום לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל. "כשהגענו לנמל, הפלמ"חניקים צעקו לנו שיש לנו מדינה וכבר אפשר להניף דגל כחול־לבן. הביאו לנו ארגזים של תפוזים ועוגות לאכול. היתה שם שמחה גדולה וריקודים".

אחרי ארבעה ימים ב'בית העולה' ברעננה נשלחה גביש לקיבוץ חפציבה, שם היא מתגוררת עד עצם היום הזה. היא נישאה למיכאל גולדשטיין־גביש ז"ל ונולדו להם חמישה ילדים - שלושה בנים ושתי בנות - שהעשירו את המשפחה לימים בשמונה נכדים ובשני נינים. בעלה נפטר לפני 12 שנה.

"היינו משפחה מאוחדת"

בני משפחת וייס התאחדו במדינת ישראל. האחות רחל זמושינסקי (88) עלתה לארץ ב־1949, וכיום היא מתגוררת בקרית שמואל. האחות גניה בוסקיס (86), שעלתה עם גביש לארץ, מתגוררת בקרית חיים.

האם עלתה לארץ ב־1950 יחד עם האחות הבכורה חנה, שנפטרה לפני שלוש שנים בגיל 90; האם נפטרה בשנת 1976, בהיותה בת 80. האח מאיר עלה לארץ ב־1957 ונפטר לפני 14 שנים, בגיל 91. האחות יוכבד קוץ עלתה לארץ, התגוררה בקיבוץ אלונים ונפטרה לפני ארבע שנים, בגיל 89.

הביאו לנו ארגזים של תפוזים ועוגות. פנינה (משמאל) עם אחותה גניה באמדן, צילום: אלבום משפחתי

"היינו משפחה מאוחדת", אומרת גביש בכאב ובגעגוע. "היה לנו עצוב כל השנים שלא ידענו מה עלה בגורל אבא. על הקבר של אמא, בבית העלמין בקיבוץ אלונים, כתבנו גם את שמו של אבא ואיפה הוא נעדר. זה מה שנשאר ממנו".


70 שנה ל'אקסודוס' - איך זה להיות חלק מאירוע משמעותי כל כך בתולדות העם היהודי?

"אני לא מרגישה מיוחדת. אבל לאורך השנים עשיתי לא מעט הרצאות על 'אקסודוס': חשוב לי שהדור הצעיר יידע שבעבר לא היה קל כל כך לעלות ארצה, כמו היום. היום עולים על מטוס ובאים".

ואיך התפתחה המדינה שכל כך התאמצת ונלחמת לעלות אליה?

"המדינה השתנתה לרעה, לצערי. במכתב הראשון ששלחתי לאמי אחרי שעליתי לכאן, ביידיש כמובן, רשמתי: 'אמא, פלשתינה זה לא מדבר. אין פה גמלים ויש הרבה שדות והכל ירוק'. היום, אם הייתי צריכה לכתוב לה מכתב, הייתי מספרת לה שהכל פה צהוב ויבש. הקיבוץ השתנה, החקלאות לא מוערכת, כולם רוצים פה רק כסף, והמנהיגים שלנו לא יובילו אותנו למשהו טוב".