"ב־7 בספטמבר אסגור 77 שנות חיים. סיבה טובה לסיכום ביניים, בתקווה שעוד נכונו לי שנות חיים רבות ויפות".

חלק מהאהבות האחרות - הרכיבה. צילום: אלבום משפחתי

את הדברים הללו כתבתי בתחילה לעצמי. היססתי לפרסמם מהחשש שלא אצליח להעביר נכון את המסרים החשובים לי כל כך, ושאתפס בחוסר צניעות של אדם המתגאה בהישגיו.

ההחלטה שלי, שאותה אתם קוראים כעת, נפלה מתוך אמונה שהקורא האינטליגנטי יבין נכון לאן היו מכוונים דבריי. המשוב שקיבלתי מפרסום הדברים בעיתון על הצפון ובעלון קיבוץ שמיר עודדו אותי להרחיב את קהל הקוראים.

ככל שחולפות השנים כך מופנות אליי יותר ויותר הערות, כמו "אתה בכלל לא משתנה", "מה הסוד שלך?", "בשבילי אתה מודל" וכולי. פרט לצד המחמיא, עוררו אותי הערות אלו לחשיבה.

מה בעצם עומד מאחוריהן? האם אוכל למנף אותן כדי להעביר לאנשים צעירים יותר וצעירים פחות את תפיסת החיים שלי, שבה אני מאמין ושבעקבותיה אני הולך? ואולי גם אוכל להשפיע ולעורר עוד אנשים לעשייה? השאלות המרכזיות שהטרידו אותי היו אם יש בכלל משמעות לגיל הכרונולוגי, ומהו בעצם גילי האמיתי.

שר בסיירת גולני

אני מהבנים הראשונים של שמיר, ואת שנותיי הראשונות העברתי בנקודה הזמנית של שמיר ליד רמת יוחנן. כשהייתי בן שנתיים וחצי נפטרה אמי ז"ל משחפת. היה זה אובדן כואב שליווה אותי עוד שנים רבות.

כשהייתי בן שש הצטרפנו לנקודת הקבע הנוכחית של שמיר בגליל העליון, ושנתיים אחרי כן פרצה מלחמת השחרור. בשלב מסוים פונו כל ילדי הקיבוץ לחיפה. הזיכרון החזק ביותר המחזיר אותי לעתים קרובות לתקופה ההיא, הוא הסיפור על הכמעט־טביעה שלנו - עשרה ילדים כבני שמונה שרחצו בחוף לא מורשה בקריות. בנס לא קרה דבר, אך האירוע נשאר חרוט בזיכרוני לשארית חיי.

ילדים ראשונים, חלוצים לכל דבר, "שפני ניסוי" של החינוך המשותף. ילדות יפה, תוססת. איני סוחב משקעים מהחינוך המשותף ומהלינה המשותפת. מורה ומחנך בכיתות היסוד מטביע בי את האהבה לספורט, לטבע, למוזיקה, לאתגרים ולטיולים. מחלוצי המוסד החינוכי עיינות ירדן שבעמיר. חיי חברה ותנועה תוססים, חינוך ערכי. פעילות מוזיקלית ענפה.

מקהלה גדולה, שר ומנגן במנדולינה בתזמורת כלי הפריטה, ובהמשך דרכי המוזיקלית לומד לנגן בצ'לו ומצטרף לתזמורת בני הקיבוצים. אחרי השירות הצבאי הצטרפתי לתזמורת הבוגרת תחת ניצוחו של יהלי ווגמן ז"ל, חבר שמיר.

התגייסתי לסיירת גולני. תקופה משמעותית ומחשלת. חברים שהקשר עמם נשמר עד היום. חזרתי לשמיר לענף המטעים. נישואים לסימה והולדת הבנים התאומים שלנו חן ואביב. 13 שנים אחריהם הצטרפה גם אורלי לחבורה. בין לבין עזבנו את הקיבוץ וחזרנו כעבור שלוש שנים כשגברו הגעגועים. לימודי חינוך גופני בסמינר הקיבוצים, ועוד שנה בווינגייט להסמכה להוראה בתיכון.

במלחמת ששת הימים השתתפתי בכיבוש רמת הגולן עם סיירת מילואים חטיבתית. שש שנים אחר כך, במלחמת יום הכיפורים, גויסתי לרמה עם אותה יחידה למשך חצי שנה.

להכיר את קצה גבול היכולת. באליפות העולם לוותיקים בנתניה, 1987. צילום: אלבום משפחתי

השתלבתי בהוראת החינוך הגופני בשמיר ובעיינות ירדן והייתי שותף בפעילות התרבותית־חברתית בקיבוץ: שרתי במקהלה ובהרכבים קוליים, הייתי רכז התרבות והחגים, מזכיר הקיבוץ, רכז הבריאות והשיקום ועוד.

עם בחירתי לתפקיד המזכיר קיבלתי גם את ההחלטה, בגיל צעיר יחסית, לסיים את פרק הוראת החינוך הגופני, ולאחר תקופת ביניים במטע הלכתי אחרי הלב ואחרי בני אביב לשלוש שנים לא קלות אבל מרתקות ומאתגרות של לימוד שיטת גרינברג.

מדובר בשיטה הפונה לגופו ולנפשו של האדם, ובבסיסה לימוד האדם באמצעות עבודה במגע. בדיעבד אני יודע שהייתה זו ההחלטה המקצועית המשמעותית בחיי. פתחתי קליניקה לחברי שמיר, לתושבים ולאנשים מבחוץ. הייתה זו אחת היזמויות הראשונות בקיבוץ.

קרוב ל־18 שנים עסקתי בכך, ובירכתי בכל יום מחדש על בחירה זו ועל קשרי העבודה העמוקים שקשרתי עם האנשים שהגיעו אליי. אבל בעיקר ריתקה אותי התובנה שניתן ללמד ולתת לאדם את הכלים ואת האמונה ביכולתו לקבל אחריות עליו ועל חייו, לשנות דברים ולזוז הלאה ממצבים תקועים. פרשתי מהעבודה לפני שנתיים עקב הצורך להתמסר לצרכים אחרים החשובים לי בביתי.

העיקר לעשות

בראש ובראשונה רציתי להתמסר לאהבתי הגדולה, למשפחתי הקרובה - לרעייתי, לילדיי ולנכדיי. אבל יש עוד אהבות שהלכתי איתן, ועדיין: האהבה לעבודת האדמה, לטיפוח הצומח והפורח סביב הבית, וגם האהבה הגדולה לפעילות הגופנית ולספורט, אהבה הממלאת אותי כבר עשרות שנים.

מדובר בפעילות שהחלה במירוץ התבור ותפסה תאוצה, עד ל־12 מרתונים מלאים ועשרות חצאי מרתונים וטריאתלונים. אלפי קילומטרים גמעו רגליי באימונים. האתגר התחרותי, והיכולת להוכיח לעצמי שאין דבר שאני רוצה ולא אוכל לגעת בו, כבשו אותי בשנים הללו. השאיפה הייתה להכיר את קצה גבול היכולת שלי ולגעת בו.

עם הגיל, וגם פציעת ספורט שעברתי, התמתנתי. הבנתי שכבר הוכחתי לעצמי כמעט הכול, ושזה הזמן להמשיך בפעילות לשם הנאה בלבד. פניתי לרכיבה על אופני שטח, לדווש בנופי הגליל המקסימים שלנו ולחוות מקרוב את יפי הטבע. לא אחת ראיתי עד כמה פעילות כזאת מנקה את הראש ממחשבות טורדניות, ולא פעם הגעתי לתובנה ולפתרון בעיה שהטרידה אותי.

אך האהבה הגדולה שלי, זו הגורמת לי הנאה רבה והמפעילה אל כל חושיי, נתונה לריקודי העם. השילוב הזה של פעילות גופנית, תנועה, קצב ושירים יפים ממלא את כל־כולי. אני ממשיך ורוקד זה עשרות שנים ללא הפסקה, ולשם כך מוכן לנסוע מרחקים גדולים לפחות פעמיים בשבוע.

שני מפגשים מהשנים האחרונות חידדו יותר מכול את התובנות שלי באשר לגילי הכרונולוגי לעומת גילי המנטלי וגילי הפיזיולוגי. המפגש הראשון היה עם ד"ר יוסי חלמיש בקורס 'חיטוב המוח'.

לפתע נפל האסימון ונסגר מעגל, והיה ברור והגיוני כל כך שהמקום שבו אני נמצא הוא בעצם תוצאה ישירה מהפעילות שעשיתי ועושה זה עשרות שנים, גם בלי להמתין לקבלת אישור מחוקר מוח ומהמחקרים החדישים ביותר. הדבר גרם לי תחושת סיפוק גדולה ואושר. הבנתי שכיום אני בעצם קוצר את פירות הדרך ואת אורח החיים שסיגלתי לעצמי מגיל צעיר.

המפגש השני היה לפני כמה חודשים עם רופאה שהגעתי אליה לבדיקה. לאחר תשאול ארוך ובדיקה היא הפתיעה אותי בשאלה: "בן כמה אתה חושב שאתה?" כמובן נקבתי בגילי הכרונולוגי, אבל הוספתי שאני מרגיש צעיר יותר.

"איך אתה מרגיש את זה?" היא שאלה, ועניתי - קצת במבוכה - שאני מסתכל סביבי ורואה מה אני יכול לעשות בהשוואה לאנשים צעירים ממני בהרבה. ואז היא שלפה את השפן מהכובע. "תראה בחור, זה לא מדויק לגמרי. צריך עוד בדיקות, אבל בגדול, הגיל הפיזיולוגי־ביולוגי שלך צעיר ב־15 שנה לכל הפחות מהגיל הכרונולוגי שלך". נשארתי ללא מילים.

המסר שאני יכול להעביר ברור. אל תמתינו לנורות אזהרה שתתחלנה להבהב. התייחסו אל גופכם לפחות כפי שאתם מתייחסים לרכב שלכם, ואף למעלה מזה. אין צורך לרוץ מרתונים, טריאתלונים ואלפי קילומטרים כדי להגיע לתוצאות ולקצור את הפירות.

ישנן דרכים רבות וטובות לפעילות גופנית המלֻווה בתזונה בריאה ונכונה. העיקר הוא לעשות. אף פעם לא מאוחר, אבל ללא ספק יש יתרון גדול לאלה המתחילים בגיל צעיר ומתמידים כל החיים. כך ישנו סיכוי שתראו פחות רופאים ותרופות, ושהחיים ימשיכו לחייך אליכם גם בגיל מבוגר.