כשגבי מענית מהזורע שומע קול של ניסור עצים בקיבוצו, הוא עוזב הכל ומיד רץ לאסוף את השלל: בולי עץ כרותים. בסדנת העבודה שלו, לאחר שגרר את בולי העץ לתוכה, הוא מתחיל בעבודת הייבוש, הניסור, העיבוד, הגילוף והחריטה – הכל בסיוע כלי עבודה אותם יצר בעצמו ומחרטת עץ אותה קיבל.

700 כלים מסוגים שונים מחכים במחסן. מענית, צילום: אלבום משפחתי

כך, בתום עבודה עיקשת ומורכבת, הוא מוציא תחת ידיו צלחות, קערות, כלי אוכל ומגשים – הכל עשויים עץ גולמי בטכניקה שמעניקה לתוצר את כבודו האבוד, או כפי שמתאר זאת מענית בלשונו הציורית "אני מוציא מהעץ המת משהו חי".

בשנים האחרונות הצטברו 700 כלים מסוגי עץ שונים ובגדלים לא אחידים, שממלאים כל מדף ונישה במחסן. כעת מבקשת בתו, אן מענית (מטפלת באמנות ובוגרת לימודי יצירה בהרדוף), לקיים מכירה גדולה של המוצרים בראש השנה הקרוב.

כל ההכנסות יועברו אליה, בברכתו של האב הגמלאי שמבקש לסייע לה כלכלית. הוא ימשיך מן הסתם ליצור ולגלף עוד ועוד כלי קיבול מעץ, שאינם לשימוש אלא לנוי בלבד.

מענית, 79, הוא איש צבא קבע טרם בואו להזורע לפני 40 שנה. בקיבוץ ניהל ואצר במשך 35 שנה את מוזיאון בית וילפריד ישראל, עד שעזב ב-2008. בגיל 65, לפני 13 שנה, הפך לפנסיונר ואז גם החל להתמסר לתחביבו האמנותי.

"אף פעם לא חשבתי להפוך את התחביב למקצוע", הוא מודה, "אני נהנה ממנו ומהתוצאה של הגילוף והחריטה, ואין עץ בשטח הקיבוץ שנכרת או נופל ולא זוכה לטיפול שלי.

"אפילו דקל, שלא ממש נחשב מבחינה בוטנית לעץ אלא לשיח, הופך אצלי לכלי כלשהו. אני לא מתעניין במכירה כי הכל נעשה על ידי בתי שלה עסק מורשה, ואני גם לא מודאג אם העבודות יימכרו.

"ממילא אני ממשיך לייצר וליצור. לא רבים מגיעים לראות את המחסן הגדוש בפריטים ותאמין לי שזה מראה מרהיב, אבל אני שמח בחלקי וגם לקראת שנתי ה-80 קם בכל בוקר עם שיר בלב ועץ ביד". פרטים נוספים על המכירה בעמוד הפייסבוק של אן מענית.