הוא היה מנכ"ל בחברת הייטק, הרוויח משכורת נאה, הקרין ביטחון עצמי רב, לעתים מופרז, התייחס לאחרים בנימה של התנשאות וציניות, דיבר המון והקשיב פחות. אבל כיום זיו ברץ אינו אותו אדם. השינוי שעבר מרשים, ומוכיח שאפשר להשתנות בכל גיל.

הבנתי שאני רוצה לטפל באנשים. ברץ, צילום: אלבום משפחתי

ברץ (46) הוא נכדם של יוסף ומרים, ממייסדי דגניה א'. כשהגיע לגיל 40 הבין שהוא כבר אינו שורק בדרכו למשרד, ואינו נהנה עוד ממשרת ההייטק שבה הוא אוחז. הכסף כבר לא היה עבורו מדד, והחומרנות לא דיברה אליו.

הוא התפטר מעבודתו, חיפש את עצמו שישה חודשים, ואפילו הופיע בטלוויזיה וביקש עזרה במציאת עבודה. עד שנתקל במודעה בעיתון שבישרה על פתיחתו של קורס בשיטת NLP ודמיון מודרך.

לאחר שלמד את הנושא הבין שמצא את הדבר שחיפש, ונרשם ללימודים של שלוש שנים במכללת רטר. השיטה התאימה לנפשו הסוערת, ושימשה לו עוגן של יציבות ושלווה.

ליצור מעגלים

זהו זיו ברץ, נשוי לאורית (בת בית השיטה) ואב לשלושה. אחרי הלימודים פתח בקיבוץ קליניקה והחל לקבל ילדים בעלי הפרעות קשב וריכוז וכמובן את הוריהם. יום העבודה שלו נחלק לשניים: בבוקר הוא מנהל חברה להשכרת רכב בשביל הפרנסה, ומאחר הצהריים ועד השעות הקטנות של הלילה הוא מקבל מטופלים בקליניקה האינטימית שלו.

איך ההרגשה להחליף מקצוע באמצע החיים?

"מי קבע שאדם צריך לעבוד במקצוע אחד עד הפנסיה? כיום אנשים מחליפים מקצועות יותר מפעם בחיים. יש זרם בפסיכולוגיה הצנטרליסטית האומר שאנשים בגיל 45 חייבים להחליף עבודה כדי להתרענן ולהתחדש. בגיל 42 הבנתי שאני רוצה לטפל באנשים, וחישבתי מסלול מחדש.

"בתהליך שעברתי התייעצתי עם אשתי ועם ילדיי, וכולם התגייסו ונתנו את ברכת הדרך. כיום אני אומר שזה אחד הדברים החשובים שקרו לי בחיים. נעשיתי אדם פתוח, הפסקתי לחלק הוראות, אני חומרי פחות וסובלני יותר. אני מת על המקצוע החדש שלי".

איך מימנת את הלימודים כשלא עבדת? ממה התפרנסת?

"אכן הייתה זו תקופה מאתגרת. חיינו בצמצום. כל המשפחה התגייסה. לקחתי עבודות מזדמנות. לא קל לבנות קליניקה, ואני לא מפרסם את עצמי. זה עובר מפה לאוזן, ויש עם מי לעבוד. ההורים מספרים זה לזה, המורים מספרים להורים, ונוצרים מעגלים. יום יבוא ואתפרנס רק מטיפול. זה החלום שלי".

מה זה בעצם NLP?

"מדובר בתכנון שפתי־מוחי. השיטה הומצאה בשנות השבעים, והיא עובדת על התת־מודע באמצעות דמיון מודרך במטרה לשנות הרגלים ישנים. במילים אחרות, זו היכולת לתכנת מחדש את מערכת ההפעלה של המוח. כדי לשנות דפוסים לא רצויים, מכאיבים, אנחנו מדברים עם התת־מודע בדימויים, במטפורות, ושותלים בתוכו שינויים חדשים. אני נעזר גם בקלפים, בסמלים, בתחפושות, בתנועה.

"כדי שדפוס חדש יחליף דפוס ישן, יש צורך בתרגול חוזר. ובכל זאת, מפתיע כמה מהר הדבר קורה. שתילת הרגל חדש אצל אדם בוגר אורכת 21 יום, ואצל ילדים בעלי הפרעת קשב קשה מדובר בשלושה חודשים. הם עובדים על אוטומט. הכלי החזק ביותר הוא שאילת שאלות. לשאול שאלה שתביא את הילד לתת תשובה לא שיפוטית - זו תורה שלמה".

ברץ למד לטפל גם באנשים עם פוסט־טראומה, אך ההתמחות שלו היא בהפרעת קשב אצל ילדים ונוער, בהם הוא משקיע את מרב מאמציו ויכולותיו. אפשר לומר שזו שליחות שקיבל עליו. כאדם הסובל בעצמו מהפרעת קשב היה לו קל להיכנס לעובי הקורה. "הייתי ילד מופרע בבית הספר עמק הירדן", הוא משחזר. "המורים לא שבעו ממני נחת. שניים מילדיי גם סובלים מהפרעה זו".

האם הטיפול שלך מחליף את התרופות המוּכרות כיום לטיפול בבעיה?

"הטיפול אינו מחליף את התרופה. הוא נועד ללמד את הילד להשתמש בחוזקות שלו, לתת לו כלים לעקוף את הבעיה. שמונה אחוזים מהאוכלוסייה סובלים מהפרעת קשב, וזה המון. מדובר בהפרעה נוירולוגית מוּלדת. אי אפשר להוציא אותה מהמוח, היא תמיד תישאר שם. על ידי הבנה קוגניטיבית ושינון אנחנו משנים את ההתנהגות. אפשר להגיע למקומות טובים. תראי לאן לקח ביל גייטס את הפרעת הקשב שלו.

"ילדים בעלי הפרעת קשב הם מצד אחד יצירתיים מאוד, ומצד שני הם אימפולסיביים, אלימים, בעלי פתיל קצר, נוטים לדחיינות, בעלי רגישות יתר ומפרשים את החיים בשחור־לבן. בעקבות זאת משתבשים הקשרים החברתיים שלהם. אני משתמש גם במודל הנקרא אפר"ת: אירוע, פירוש, רגש, תגובה. אנחנו בטיפול נותנים פירוש חדש, קוגניטיבי, לאירוע שנוצר בכיתה.

"בנוגע להתנהגות דחיינית, כשילד דחיין צריך לבצע משימה מורכבת, כגון עבודה בשיעורי בית, אנחנו מפרקים אותה למשימות קטנות, מתמודדים עם כל אחת בנפרד, ואחר כך מרכיבים אותה מחדש. זהו תהליך.

"להפרעת הקשב יש פנים רבות, ולכל ילד אני מתאים את הכלים הנכונים לו. בגדול, אני עובד הרבה מאוד עם דמיון מודרך, בעיקר על שינוי הדימוי העצמי של הילד וחיזוק הביטחון העצמי שלו".

מהי עמדתך באשר לשימוש בתרופות דוגמת הריטלין?

"אני בעד הריטלין על נגזרותיו. אני נוטל מדי יום ביומו כדור אחד של קונצרטה (תרופה הדומה לריטלין), והוא מסייע לי לתפקד. כעיוור הזקוק למקל, כך הכדור הוא המקל שלי, ואין לי בעיה עם זה. תביני, לאנשים בעלי הפרעת קשב יש תקלה בהעברת הדופמין במוח.

"המעגל החשמלי של הסינפסות אינו עובד חלק. מי שמתנגד לריטלין אינו מבין את מהות ההפרעה הזאת. אבל אני לא אשכנע לקחת כדור. צריך להבין שזו הפרעה מוּלדת, ואותה אי אפשר לשנות. האימפולסיביות שלהם מובילה למקומות מסוכנים, כמו תאונות דרכים, גירושים ועוד".

אתה מדבר על טיפול בדמיון מודרך גם למחלות עם בסיס פיזיולוגי?

"כן. לא מזמן חליתי בדלקת ריאות, וטיפלתי בעצמי. השתמשתי בדמיון מודרך, והמחלה חלפה. איני נוטל עוד תרופות. הגוף מייצר את המחלה, והוא גם יודע לרפא אותה".

מה אורך הטיפול?

"לפעמים מדובר בשתיים-שלוש פגישות של הגדרת מטרות, ולפעמים הוא אורך כתריסר פגישות. יחסית לטיפול פסיכולוגי התוצאות הן די מהירות. בטיפול פסיכולוגי שואלים מה קרה, ב־NLP שואלים איך".

לפני חצי שנה החל ברץ לעבוד בהתנדבות עם אסירים בכלא שאטה. לשבעים אחוזים מהם יש הפרעת קשב. פעם בשבוע הוא עובד איתם על דמיון מודרך, והם מדמים תמונות של יופי ונועם, חוף ים ועוד. הם נמצאים בעולמות ורודים במשך שעה. זה מרגיע, והם אינם מוכנים להחמיץ אף פגישה.

אבל יותר מכול אוהב ברץ לטפל בילדים. "כיף לעבוד איתם", הוא אומר. "כשאני חוזר הביתה בחצות לוקח לי שעתיים להירדם, כי אני מלא אדרנלין. הם מטעינים אותי בהמון אנרגיות. ידוע שילדים מחייכים פי מאה ממבוגרים. כשאני עובד איתם אני צוחק המון. לפעמים יש לי כאב בלסת מרוב צחוק. מן העבר האחר, יש גם רגעים של בדידות, של כאבים שאני עומס על עצמי ושהם רק שלי".

מהו המסר שלך?

"אם אתם רוצים שמשהו טוב יקרה, דמיינו אותו בצורה חדה כמו קרן לייזר. התת־מודע ילך איתכם. מחשבות חיוביות מייצרות דברים חיוביים, והדבר כבר הוכח. למשל, במקום לומר 'איזה חרא של יום', תגידו 'איזה יום מדהים היום', והוא יהיה מדהים. השתמשו במילים טובות.

"תזכירו לילדים שלכם כל הזמן את המשאבים החזקים שלהם. היו הורים חומלים, מעודדים, לא שיפוטיים. השיפוטיות מכבה אותם. כיום אני אדם מאושר. הפרופורציות שלי על החיים השתנו. יש בי יותר חמלה. הגשמתי את עצמי בזכות ה־NLP".